חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

זה הולך ככה, 

לפני הגיוס שנאתי ילדים. 

כשהתגייסתי חפו עלי לאהוב אותם כי לא נתנו לי לעבור תפקיד ולחנוק אותם לא בא בחשבון.

אחכ היה השלב שהתחלתי לאהוב אותם קצת אך היו עדיין את אלו שלא סבלתי. 

עכשיו השתחררתי והייתה לי איזו שהיא סוג של חיבה אלייהם.

אך זה נגמר מהר מאוד כשהתחלתי לעבוד במלצרות. 

ומכאן השאלה. 

מה עשינו בזה? כלום. 

בדיוק כמו העץ ההוא שנפל ביער ואף אחד לא ידע עליו. 

 עריכה: לא פירסמתי פה הרבה זמן. מרגיש טוב לחזור. 

אז לפני שבוע התחלתי לכתוב משהו שקרה לי בתחילת השבוע ההוא. לבסוף החלטתי לא לפרסם את הפוסט מטעם זה שאני לא רוצה להוציא שם רע לכמה אנשים.

בכל מקרה קרה מקרה ואני כבר לא נמצאת בבית הספר שהייתי בו. מה שעצוב לי שממש רציתי להפרד מהתלמידים ולתת להם מתנות ודברים שכבר באתי להכין להם.. אבל מנהלת בית הספר הזונה לא נתנה לי. 

בכל מקרה מאז אני בוחרת לאיזה מהבנות בדירה להסתפח ולבוא יחד איתה אל בית הספר. אז בחרתי ללכת יחד עם ויקיליק ודינאהו לתיכון בפורים(שאגב היה שם סוג של כניסת שמיניות וכלכך רציתי לחזור שנה אחורה לכניסת שמיניות שלי...) .

שנה שעברה בדיסקו שהיה איפרתי את עצמי כמו גולגולת מקסיקנית והייתי היחידה שהייתה עם האיפור הזה אז חשבתי לעצמי שאם השנה אני על מדים והתחפושת הזאת גם ככה מקורית אני פשוט אתאפר ככה שוב. אז ביום של פורים אני וויקיליק התאפרו כמו גולגלות מקסיקניות ואז שהגענו לבית הספר גילינו שכניראה עוד חצי מהתלמידים חשבו שזה מקורי... 

חזרנו אחר כך לכמה שעות הבייתה עד פעילות של המשפחתונים אז בנתיים ניצלנו את הזמן לצילומים. תהנו!

דינאהו ארנב (גם איפור שלי)-

והתמונה האהובה עלי-

היום יוצאת להופעה של הדג נחש בזאפה אז אתמול ריפרפתי לי יוטיוב וריעננתי את מאגר השירים שאני מכירה שלהם (לא ידעתי שאני מכירה כל כך הרבה). אז מצאתי שיר שדיי נדלקתי עליו וגם שמתי אותו למעלה. 

אני חושבת שבגלל ששמעתי אתמול יותר מידי מילים שמאלניות חלמתי שבוג'י וציפי מנצחים בבחירות (וגם שאני עוברת ללמד בבית ספר שקוראים לו חלמיש אבל זה פחות משנה).

אגב, אני עדיין לא סגורה על עצמי למי אני מצביעה. מבולבלת נורא וגם אני במרכז, לא בדיוק שמלאנית או ימנית מה שעוד יותר מקשה עלי.

טוב יש לי עוד שבוע ומשו לחשוב על זה. 

הו, בלוג יקר. 

לאחרונה אני קצת מרגישה כאילו אני חיה בסרט. או בספר, להתחשב בזה שבצבא יש לי יותר זמן נסיעה לקרוא בו ספרים לאומת הזמן לצפות בסרט (4 שעות לכל כיוון).

לפני קצת יותר משבוע נכנסתי לצומת ספרים וחיטטתי שם באיזה ספר שהיה מונח על מדף המבצעים בכניסה. לא הסתכלתי אפילו על השם שלו אבל משהו באופן שבו היה כתוב משך אותי אחורה לעמוד הראשון להתחיל לקרוא מההתחלה. כששמתי לב שאני כבר נשאבת אל תוך הספר החלטתי לנצל את המצב שאני אשכרה מצאתי משהו שמעניין אותי לקרוא וקניתי את הספר (ועוד ספר נוסף שהיה נשמע מעניין בתקציר, כי אחרי הכל היה מבצע).

רק כאשר הגעתי אל בית החייל וחברה שאלה מה אני קוראת הסתכלתי בפעם הראשונה על מה שכתוב בכריחה וקלטתי שזה הספר המפורסם "אשמת הכוכבים".

אף פעם לא אהבתי לקרוא ספרים שכולם קוראים כמו למשל תקופת הדימדומים או הארי פוטר, אבל כבר התחלתי להתאהב קצת בספר אז נתתי לעצמי לשבור קצת את החוקים של עצמי. 

משהו בספר הזה באמת מדהים. 

סיימתי את הספר. 

למרות שלא רציתי. התחברתי כל כך לספר שלא רק שלא רציתי שיגמר, אלה גם התחלתי לרחרח מה הולך לקרות בסוף ולא רציתי שהוא יקרה. פשוט התחברתי יותר מידי לדמויות.

ואני מדברת איתכם עכשיו ברצינות. כשקראתי את הסוף בכיתי. זה התחיל באוטובוס מהמכללה לבאר שבע. בטח הייתי נראת כל כך מטומטמת מהצד שזה היה פשוט עצוב. אבל, הבעת הרגשות, דרך הכתיבה, מה שקרה שם גרם לי להתרגש ככה. יצאתי קיצ'ית, אני יודעת.. אני לא מתה על זה. 

בלוג יקר שלי, למרות שאני בקושי מספיקה לכתוב בך, בכל פעם שמתעדכן משהו אני ישר חושבת על איך לנסח את זה כאן. יש לי הרבה מה לעדכן אבל אין לי כוח לחזור מספיק אחורה בזמן כדי לספר דברים שגם ככה חלקם זכורים לי במטושטש. 

יש לי חבר מאוקטובר (סוכות). ולא כתבתי עליו פה בכלל. ולא שלא פירסמתי אלה בכלל לא כתבתי. אפילו לא בטיוטות.

גם על אננס השתדלתי שלא לפרסם הרבה אבל תאמינו לי שבטיוטות לא חסר דברים שלא כתבתי. 

ואם כבר מדברים עליו הוא דיבר איתי אתמול אחרי הפרק זמן הכי ארוך שלא דיברנו בשלושת השנים האחרונות. הוא כתב לי בתזמון מדוייק אחרי שניתקתי שיחה זועמת של ריב עם החבר הנוכחי (שאין לי כוח אפילו להתחיל להסביר למה אני עצבנית עליו).

איך שראיתי את ההודעה ממנו הרגשתי קצת בחילה. אבל במובן הטוב. התרגשות קטנה כזאת. משהו שלצערי אין לי עם החבר.

עברה בי המחשבה שיכול להיות שאולי עדיין לא התגברתי עליו? אבל לא יכול להיות.. הוא כל כך ישן, וכל מה שהיה איתו היה כל כך מזמן. עברתי הלאה.. חשבתי על אחרים בנתיים.. לא יכול להיות.

למרות שזה חסר לי. ההרגשה שהייתה לי איתו. זה היה כל כך כיף לאהוב ואני רוצה להרגיש את זה שוב. 

מקווה שהמחשב שלי יחזור לתפעל נורמאלי בקרוב שאוכל להעלות תמונות של שקיעה שצילמתי בנתניה לא מזמן.

עד אז. נשתמע.