חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

היום האחרון בהתנדבות:

בעקבות החזרה ללמודים והחזרה לפנימייה בעוד יומיים פחות או יותר היום הייתי צריכה לסיים את ההתנדבות שלי במעון ההוא לפיגור שיכלי ואוטיזם.

ביליתי שם כלכך הרבה החופש ואני לא מצטערת לרגע אחד על שקמתי מוקדם בבוקר ונסעתי את הנסיעה הארוכה עד לשם כי עד שאתה לא נותן מעצמך אתה לא יכול לדעת כמה שזה ניפלא ואתה לא יכול להבין את ההרגשה הטובה שזה עושה לך. בנוסף לזה שאני מרגישה עכשיו בן אדם טוב יותר אני שמחה לדעת שבזכותי לאנשים אחרים ניהיה שמח יותר גם אם הם לא הכי מודעים לכל המתרחש סביבם. 

אם יש דבר אחד שלמדתי במהלך תקופת ההתנדבות זאת ההרגשה של אהבה אמיתית. 

לא אהבה במובן הרומנטי כמו שרבים נוטים לפרש, אלה אהבה בין חברים וידידים טובים. 

בלי צביעות, בלי ריכולים, בלי התנשאות, בלי שיפוטיות. בהתחלה חשבתי לעצמי איזה מסכנים כל המפגרים האלה. הרי הם לא יוצאים מהמעון ולא יצאו מהגדרות שלו כבר במשך יותר מ12 שנה, אין להם מושג מה זה העולם ששם בחוץ. אין להם השכלה או תואר, הם לא יקימו משפחה כניראה והכי עצוב זה שאין להם מושג מה הולך מסביבם.

אבל עכשיו שאני חושבת על זה. תאכלס?! יש להם חיים מזה טובים! 

בואו נתחיל מהמשפו "אין שכל אין דאגות". נכון זה לא נחמד להגיד דבר כזה.. אבל אני מסתכלת על אורח החיים שלהם ואין להם שום דבר לדאוג לגביו. יש להם שם אוכל בחינם, הם לא צריכים לעבוד, יש להם חיי חברה, דואגים למצבם הבריאותי, אוהבים אותם, הם לא יודעים על העולם בחוץ ועל המלחמות אין טכנולוגיה מתוחכמת שמבודדת אותם ובאמת שהמחשבה שהכי מטרידה אותם היא -מעניין מה יהיה היום לאכול לארוחת ארבע?- 

הם מביאים אהבה כמעט לכולם. אני לא יודעת איך, אבל לאנשים האלה יש ראדר שאומר להם איזה מבני האדם שבאים לטפל בהם הוא בעל לב זהב ואיזה בן אדם בכלל לא אכפת מהם. אני שמחה שאותי הם קלטו עוד ממבט ראשון שאני באתי במטרה לעשות להם טוב. כי יש מטפלת אחת סנובית שבכל פעם שהיא מתקרבת אלייהם הם מתחילים להיות אלימים לצרוח ולקלל בלי סוף איחולים וקללות שאפילו למעטה בגהנום לא מעזים להגיד אותם.

בכל מקרה. שמה בניגוד לעולם בחוץ להם לא אכפת מהמעמד של הבן אדם, מאיפה הוא בא, איך הוא ניראה, מה הוא עשה בעבר, כמה הוא עשיר וכו'... כל מה שאכפת להם זה שהוא יהיה בן אדם טוב. זה הכל. 

לפני שהלכתי היום הבאתי לאחד הדיירים בובת דובון בצבע סגול. הוא כל כך התלהב ורץ לשים אותו בחדר. הוא הבטיח לי שיישן איתו בלילה ויאכיל אותו ויטפל בו טוב. אני לא יכולה לתאר את זה במילים. אבל הלוואי שהייתי יכולה לצלם אותו ואת האושר שהיה בפניו. ומה סך הכל? הבאתי לגבר בן 40 בובת סמרטוטים ישנה. אבל לצערי לאף אחד אסור לצלם עקב חוק פרטיות או משהו כזה. 

לפני שעמדתי ללכת כמו בכל פעם שאני עוזבת את המקום, חבורת דיירים מתווספת סביבי ולא מצליחה להפרד עד שאני לא יוצאת מהשער. 

-"יום ראשון!"

-"לא חמודים יום ראשון אני לא אבוא, אני לא יהיה פה. יש לי בית ספר"

-"אז יום שני"

-"גם יום שני יש לי בית ספר, אני חוזרת בחזרה לפנימייה ללמוד.."

-"אהה..... אז יום שלישי"

-"גם לא מצטערת.."

-"רביעי"

*אנחה של יאוש*

-"טוב יום רביעי..." 

לא הצלחתי להסביר להם שאני לא חוזרת. לא משנה כמה ניסיתי...

הצלחתי להסביר רק למישהו אחד להוא שנתתי לו את הדובון והוא התחיל לבכות אז הרגשתי רע. והוא התחיל תוך כדי בכי למלמל שהוא יבכה גם מחר ואחרי מחר ואחרי מחר ולא יפסיק לבכות לעולם. אז הרגשתי רע יותר... טוב, זה לפחות מה שהבנתי כי הדיקטציה שלו נמצאת באיזור הרצפה. אף אחד לא מבין כלום ממה שהוא אומר. ורק לאחרונה התחלתי להבין חצי מהמילון שלו. 

לסיכום, זאת הייתה חוויה ותקופה נהדרת ולמרות שבעבודה שלי אני מרוויחה כסף נהנתי יותר ללכת לפה. 

הבן אדם עם הדובון הרגיש שגם הוא צריך לתת לי משהו בתמורה אז הוא צייר לי ציור. הוא לקח ציור מוכן כבר של ג'ירפה וצבע לי אותה. שאמרתי לו שהציור יפה הוא אמר שזה לא ציור, אלה מכתב: 

הלוואי שהייתי יכולה להבין מה הוא ניסה לכתוב לי במכתב ....... ? 

אז חזרתי מהאודישן. אני חייבת לציין שקטע המונולוג הלך נהדר. הבמאי ממש התרשם. אך לצערי היה עוד קטע באודישן שבו הייתי צריכה לשיר ו..... בואו נאמר ששירה זה לא הצד החזק שלי. 

עשיתי כל מה שיכולתי לעשות והתשובות ישלחו אלי במייל בעוד כמה ימים. לא היייתי לחוצה בכלל לאומת שאר הנבחנים לפני. התבוננתי בהם לפני הכניסה , על כל אחד ואחד. חלקם הסתכלו בעצבנות לכל עבר, חלקם תופפו על הירכיים וחלקם הזיזו את הרגל בצורה אובססיבית למעלה למעטה. 

אני ישבתי ולא נלחצתי בכלל. 

תורי הגיע. 

אני נכנסת לחדר בו יושבים בחור בסביבות גיל ה30 לחייו ואישה קצת מבוגרת יותר שאני לא מבינה למה היא לא פרשה עדיין לפנסיה.

אני נעמדת מולם, והם מתחילים לחקור אותי בשאלות כמו פרטים אישיים ולספר להם על העבר שלי בתאטרון. ניסיתי לדחוף כל שבריר שנייה של צומת לב שהייתה לי איי פעם על במה כדי שיווצר להם הרושם שעשיתי הרבה בחיי. הם אומרים תודה וומבקשים שאתחיל במונולוג. 

אני לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת עיניים, ואז נזכרת שהזמן פה יקר ויש אחרי עוד מלא נבחנים. אז אני פותחת את העיניים מהר ומתחילה את המונולוג. עושה את המונולוג. מגיעה לאמצע המונולוג. לפתע הבמאי עוצר אותי.

-"תודה זה יספיק לנו"

-"מה? אבל עוד לא הגעתם לקטע הטוב!"

-"זה בסדר אנחנו עוצרים רק אם יש לנו כבר דעה מוחלטת ונעצור אותך גם בשיר. רק לפנכן, האם מישהו עבד איתך על המונולוג?"

-"פניתי למעט עזרה ממכר שלמד פעם תאטרון. הרוב עבודה שלי." 

פה הבחור עשה פרצוף מבסוט. אני חושבת שזה סימן טוב שהם חשבו שאשכרה מישהו עבד איתי עם הקטע בצורה רצינית. זה אומר שהייתי טובה שהם לא האמינו שעשיתי את זה בעצמי. זאת אמורה להיות מחמאה?

ואז התחלתי לשיר .. [אני דווקא לא רעה, האמת אני ממש טובה. טובה מידי , משהו פה חשוד. 

אוף! לעאזל אני יוצאת מריכוז. ]

**זיוף רציני**

[הו שיט] 

ואז האישה צרחה "זזזזזז.... זה יספיק לנו תודה, התשובות ישלחו אלייך בימים הקרובים, תקראי לבא בתור בבקשה" 

"אבל ... אבל.. אבל .... טוב . "

הבא אחרי נכנס ונסענו הבייתה. רק אז ניהיתי לחוצה. אפילו התחושות שלי באות בדילאי.

עכשיו רק לחכות כמה ימים לדעת אם התקבלתי. 

הו, בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה שכן 

החתולה שלי היום עשתה ביקור אצל הוטרינר. אמא שלי הייתה נגד לקחת אותה כי לטענתה אין סיבה לקחת אותה סתם. אבל בגלל שאני יותר קשורה אל החתולה שמתי לב שמשהו אצלה לא בסדר לאחרונה. היא כבר לא רצה כמו פעם, מתבודדת, מקריחה קצת והיא משדרת לי שהיא עצובה. 

אז לקחנו אותה. 

הוטרינרית עשתה לה בדיקת דם ולבסוף נתנה לנו כדורים ותרופות נגד הנשירה ואמרה שהיא התייבשה. למרות שזה מוזר כי יש לה מים זורמים כל הזמן. [קניתי לה מתקן כזה למים כמו מזרקה כדי שיזרמו כל הזמן כי חתולים אוהבים מים זורמים].

בכל מקרה, בנתיים שהוטרינרים עובדים ומבררים מלבדה על עוד חיות עברה בי המחשבה שצריך לעשות סקראבס על חיות. כאילו בית חולים של חיות.

ואז עברה בי עוד מחשבה של "דאמממ, אני מכורה לסקראבס." התקלקלה לי הטלביזיה ואני ממש מבואסת רק בגלל שאני מפסידה פרקים של סקראבס. 

למרות שהעונה האחרונה שונה משאר העונות, דר' JD לא שם, הדמות הראשית היא מתמחה חדשה ואפילו החליפו את השיר פתיחה שה טיפה ביאס .. אבל אני עדיין אוהבת את הסדרה.

אני חושבת שזאת התוכנית האהובה עלי♥

לזכר עונות  1-8 הפתיח הישן :

בקשר לשמיטץ , היא בסדר עכשיו, כבר מרגישה יותר טוב. אוכלת, שותה,  וכניראה לקראת החורף הפרווה שלה תחזור להיות בריאה כמו פעם (:

בנסף חשבתי על אולי ללכת ללמוד רפואה או וטרינריה אם לא ילך לי בתחום המשחק.. אבל בנתיים זה בגדר מחשבה בלבד.