חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

הינה, 5 שנים עברו מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותך. הפעם האחרונה בה דיברנו. ממש לפני שהלכתי לישון.

אני זוכרת את אותו הרגע בו נכנסתי לחדר גמורה מעייפות וראיתי את ציבעי הטלביזיה מהחדר שלך בחושך. התלבטתי אם להכנס להגיד לך לילה טוב, דבר שלא הייתי עושה בדרך כלל, אך באותו היום הייתה לי הרגשה שאני כן צריכה להכנס. פחדתי שזה יהיה מוזר, לכן ויתרתי והלכתי לישון. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, זה הדבר היחידי בחיי שהייתי משנה. הייתי נכנסת לחדר ונפרדת ממך כמו שצריך.

ואם לא היית חושד גם הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך ואתה האבא הכי טוב שבת יכולה לבקש.

לפעמים כשאני נזכרת בך אני מנסה לעודד את עצמי בעובדה שכולם מתים בסופו של דבר. גם אני.

וביום שזה יקרה ואגלה שאולי כן קיים לו גן עדן אפגוש אותך שוב.

יש לי כל כך הרבה מה לספר.

מהחוויות של התיכון ועד לאהבה הראשונה שלי, מהשירות הצבאי ועד לגעגועים שלי אלייך.

ואני בטוחה שעד שזה יקרה יצטברו עוד הרבה דברים נוספים שאני רק מחכה לשתף אותך בהם, בית, חתונה, ילדים....

העולם שלנו אכזר ואני יודעת שגם אלייך החיים לא האירו פנים. כשניפגש בגן עדן אתלונן לך על המיסים ועל המדינה ואז ניזכר שאנחנו מלאכים ונצחק על כל זה.

אני זוכרת שבשבוע הפתירה שלך קיבלתי מסמך שאומר שעד גיל 21 אקבל את הפנסייה שצברת.

הסתכלנו על המשכורת שקיבלת בכל 17 השנים בהם עבדת באותו המקום.

ביזיון.

משכורת שביימנו זה כמעט בלתי אפשרי להתקיים איתה.

ועדיין, לא התלוננת אף פעם והחזקת את כל הבית. אמא מעולם לא עזרה לך וגם כשביקשת היא ברחה.

כשניפגש בגן עדן אומר תודה על כל מה שעשית למעני מהיום בו נולדתי. על כך שנתת לי השכלה מהידע הרב שלך, חינכת אותי להתנהג כמו שצריך וגוננת עלי. אני מאמינה שעד עכשיו אתה עדיין שומר עלי מלמעלה.

אני יצאתי החוצה מהחדר. אני לא מסוגלת להמשיך לתפקד כשאני בוכה ואני ממש לא רוצה לתת הסברים לאנשים מה הסיבה.

יצאתי החוצה, התיישבתי על ספסל וכתבתי את הסיפור הזה. מנגבת את הדמעות, והמדים כבר רטובים.

אקח עוד כמה נשימות לפני שאכנס ואחשוב על דברים נוספים שאספר לך כשניפגש בגן עדן.

*אני לא נוהגת לשתף דברים כל כך אישיים אבל החלטתי כן לפרסם את הפוסט הזה דווקא*

השעה מאוחרת.

כבר כמעט 10 בלילה ואני בדרך אל הדירה אחרי אימון. 

מחשבות החלו להתרוצץ לי בראש והייתי פשוט חייבת להתיישב על חומה ולכתוב. 

נגמרה לי הסוללה בטלפון כך שאף אחד לא יציק לי עכשיו.

דמעות עומדות לי בגרון, אך לשם שינוי, דמעות טובות. 

ראיתי עכשיו סרט על אהבה. למרות שהמשחק היה מעפן העלילה הייתה חביבה עלי. אמנם קיצ'י, משהו שאני לא אבל זה הזיז לי קצת. 

הדמעות האלה הן לא דמעות של חרדה או לחץ, הן דמעות של ריגוש ושמחה. דמעות שמשתלבות יחד עם חיוך. 

יום האהבה הראשון בו יש לי חבר. חשבתי עליו במהלך הצפייה בסרט (נו כמובן סרט קומדיה רומנטית). הבנתי כמה שטוב לי איתו, כמובן שידעתי את זה כבר אבל לא הפנמתי את זה כמו עכשיו. רצתי על ההליכון 40 דקות ואפילו לא שמתי לב איך הזמן טס כי כל כך הייתי מרותקת לסרט. 

פשוט 40 דקות רצתי וחייכתי סתם ככה כמו סתומה. 

שבוע שעבר היה שבוע מזעזע מכל מיני בחינות. החלטות גורליות לגבי עתיד קרוב-רחוק ואני צריכה לחליט מה אני עושה. כל האי וודאות הזאת משגעת אותי. 

אבל אז הגיע סוף השבוע... למרות שאסף אותי באמצע כביש הספיק לזרוק חיוך תוך כדי שמזרז אותי להכנס למכונית שהשאיר דלוקה לבדה.

הפתיע אותי בפרחים שהעלו לי חיוך שכבר שחכתי ממנו. 

ובלילה, ללא פיסת בד המפרידה בייננו התקפלתי בין זרועותיו והבטתי לו בעיניים שכבר מתברר הסתכלו עלי זמן מה. והוא מהדק את החיבוק שלו ואוחז בי חזק צמודה אליו.

בזווית העין אני רואה את אותו החיוך מתפרס לרוחב. והוא אמיתי, הוא כל כך אמיתי החיוך הזה. חיוך עם שיניים חשופות שלא מסתיר שום דבר.

שם הבנתי. לא אכפת לי מכל המחשבות של השבוע שעבר והציפו לי את המוח. הכל היה רגוע ושליו. לא היה לחץ בחזה והדופק נרגע. הזמן לפתע לא טס ותקתוקי השעון לא הדהדו לי בראש. כל רגש שמזכיר שנאה וכעס נכחד מן העולם. 

זאת ההרגשה הכי טובה שקיימת.