חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

הינה, 5 שנים עברו מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותך. הפעם האחרונה בה דיברנו. ממש לפני שהלכתי לישון.

אני זוכרת את אותו הרגע בו נכנסתי לחדר גמורה מעייפות וראיתי את ציבעי הטלביזיה מהחדר שלך בחושך. התלבטתי אם להכנס להגיד לך לילה טוב, דבר שלא הייתי עושה בדרך כלל, אך באותו היום הייתה לי הרגשה שאני כן צריכה להכנס. פחדתי שזה יהיה מוזר, לכן ויתרתי והלכתי לישון. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, זה הדבר היחידי בחיי שהייתי משנה. הייתי נכנסת לחדר ונפרדת ממך כמו שצריך.

ואם לא היית חושד גם הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך ואתה האבא הכי טוב שבת יכולה לבקש.

לפעמים כשאני נזכרת בך אני מנסה לעודד את עצמי בעובדה שכולם מתים בסופו של דבר. גם אני.

וביום שזה יקרה ואגלה שאולי כן קיים לו גן עדן אפגוש אותך שוב.

יש לי כל כך הרבה מה לספר.

מהחוויות של התיכון ועד לאהבה הראשונה שלי, מהשירות הצבאי ועד לגעגועים שלי אלייך.

ואני בטוחה שעד שזה יקרה יצטברו עוד הרבה דברים נוספים שאני רק מחכה לשתף אותך בהם, בית, חתונה, ילדים....

העולם שלנו אכזר ואני יודעת שגם אלייך החיים לא האירו פנים. כשניפגש בגן עדן אתלונן לך על המיסים ועל המדינה ואז ניזכר שאנחנו מלאכים ונצחק על כל זה.

אני זוכרת שבשבוע הפתירה שלך קיבלתי מסמך שאומר שעד גיל 21 אקבל את הפנסייה שצברת.

הסתכלנו על המשכורת שקיבלת בכל 17 השנים בהם עבדת באותו המקום.

ביזיון.

משכורת שביימנו זה כמעט בלתי אפשרי להתקיים איתה.

ועדיין, לא התלוננת אף פעם והחזקת את כל הבית. אמא מעולם לא עזרה לך וגם כשביקשת היא ברחה.

כשניפגש בגן עדן אומר תודה על כל מה שעשית למעני מהיום בו נולדתי. על כך שנתת לי השכלה מהידע הרב שלך, חינכת אותי להתנהג כמו שצריך וגוננת עלי. אני מאמינה שעד עכשיו אתה עדיין שומר עלי מלמעלה.

אני יצאתי החוצה מהחדר. אני לא מסוגלת להמשיך לתפקד כשאני בוכה ואני ממש לא רוצה לתת הסברים לאנשים מה הסיבה.

יצאתי החוצה, התיישבתי על ספסל וכתבתי את הסיפור הזה. מנגבת את הדמעות, והמדים כבר רטובים.

אקח עוד כמה נשימות לפני שאכנס ואחשוב על דברים נוספים שאספר לך כשניפגש בגן עדן.

אני מאוהבת. 

אין לי דרך אחרת להתחיל את הפוסט הזה. 

תמיד תהיתי מתי כבר תגיע האהבה הראשונה שלי, כאילו פור גוד סייק אני עוד שנייה בת 20! זה כבר רגל אחת בקבר. 

כל החברות שלי הספיקו להתנסות בכל כך הרבה דברים במגוון שונה של מערכות יחסים ולהתאהב מספר פעמים. 

ואני? אני מתעכבת לה מאחור מנחמת את עצמי עם בן אנד ג'ריז בטעם צ'אנקי מאנקי מול הטלביזיה בעוד קומדיה אמרקאית על בחור ובחורה.

אמנם זה טרי. עניין של סך הכל חודשיים פחות או יותר אבל איתו זה מרגיש אחרת. יותר מאננס ויותר מהאידיוט אחריו. הוא הרבה יותר טוב, כמעט מושלם.

אני מודעת לזה שיש לו פגמים וכבר למדתי להכיר כמה ולאהוב אותם. בדיוק כמו שהוא אוהב את שלי. 

אני לא מסוגלת עדיין להביא ב 100% את איך שאני מרגישה אבל אני מצליחה להגיד לו יותר ממה שהצלחתי להגיד עד עכשיו לגבר. בכל מקרה, זה לא משנה. הוא מודע לאיך שאני מרגישה, הוא רואה לי את זה בעניים, כמו שכתבתי בפוסט הקודם. 

בכל פעם שאני מנשקת אותו אני לא יכולה להתנתק. וכשהוא נוגע בי אני מרגישה שאני יכולה לפרוש כנפיים ולעוף. כשאנחנו מסתכלים אחד על השני, העולם זורק אותנו מהמציאות וממשיך לבד כשאני והוא נמצאים במקום חדש, מן יקום מקביל בו הזמן נעצר עד שדרכנו מתפצלות חזרה לצבא ביום ראשון. 

הוא החבר הראשון שאמר לי שאני יפה.

הוא החבר הראשון שמכבד אותי בתור מי שאני.

שמעריך כל סנטימטר בגוף שלי. 

שאני לא צריכה להסתיר ממנו דברים או לחשוב פעמיים לפני שאני מדברת.

הוא מצחיק אותי. 

אני מרגישה חשופה איתו אבל זה מרגיש לי טוב. 

יותר מכל, הוא החבר הראשון שאמר לי "אני אוהב אותך" .

היה שווה לחכות עד עכשיו כדי למצוא אותו ולא להתפשר על פחות ממה שמגיע לי.

הייתי רואה בנות מנפנפות בבני הזוג שלהם ומעלות מיליון תמונות לאינסטגרם ולפייסבוק יחד עם הצרוף משפט "החצי השני של חיי!". לא שאני אומרת שזה לא יכול להיות באמת אהבה ולא שאני אומרת לא לעלות תמונות יחד, אבל סתם שתדעו, הזוגות האלה לא הבכרח מאושרים.

אני הייתי בטוחה הרבה זמן שכן.

אבל אושר אמיתי הוא לא חיוך בתמונה. הוא חיוך פנים מול פנים, מול האחד שאת אוהבת. בלי סוף. 

קודם, לפני שאני מתחילה את הסיפור שרציתי לספר, אני חייבת לסמן  על ההופעה של הבקסטריט בוייז! 

אבל זהו לבנתיים, כל שאר הפרטים והתמונות בפוסט הבא שמקווה שאעדכן בימים הקרובים.

עכשיו, רציתי לספר לכם סיפור פריקה וגם קצת להעלות לכם את המודעות על אנשים שנמצאים סביבכם בחיי היום יום. 

בתיכון שבו למדתי, שתי שכבות מתחתי למד נער שנקרא לו בשם בדויי "נאור".

בחיים לא דיברתי אל נאור פנים אל פנים אבל יצא לראות אותו מתהלך לו בקומה של השכבה שלי כמה פעמים כשהייתי ביב'. 

בפעם הראשונה שראיתי אותו באחת ההפסקות הוא הלך כפוף ליד השירותים ואחת מהבנות בשכבה שלי הצביעה עליו ולעגה לו. כיום שאני נזכרת בזה אני מתחרטת שלא עשיתי שום דבר כדי להגן עליו, פשוט הסתכלתי מהצד כיצד היא דורכת עליו ומצחיקה את עצמה על הדרך. 

כמה חודשים אחרי המקרה קיבלתי ממנו בקשת חברות בפייסבוק, אין לי מושג עד היום מאיפה הוא מכיר אותי ואני מאמינה שהוא מצא אותי דרך חברים משותפים.

שלחתי לו הודעה ושאלתי אם אנחנו מכירים כמו שאני עושה עם כל הצעת חברות שמגיעה אלי לפייסבוק. 

הוא אמר שהוא לומד איתי באותו בית הספר שתי שכבות מתחתי אז אישרתי אותו. 

חשבתי שפה הסתיימה השיחה בייננו אבל הוא המשיך לשלוח לי "שלום" ו"היי" ו"מה שלומך" בכל יום כמעט. בהתחלה עניתי לו בצורה יבשה אבל במשך הזמן זה כבר התחיל לעלות לי על העצבים אז פשוט סיננתי. 

הבן אדם לא ויתר והמשיך לכתוב לי. הוא כתב לי מזל טוב על סיום התיכון, הוא כתב לי בהצלחה בגיוס, הוא שאל כל כך הרבה פעמים מה שלומי והרבה סימני שאלה ללא מטרה נישלחו.

בן אדם רגיל כבר היה מבין בשלב הזה שלפרטנר אין באמת עניין לדבר איתו והיה מפסיק. אבל הוא לא הפסיק,עוד משהו שעזר לי להבין שמשהו בו לא כמו כל השאר. לדעתי, רוב בית הספר שלי מוגבלים חברתית אבל הוא באמת היה מקרה יוצא דופן.

לפני כחודשיים בערך הוא כתב לי שוב, אחרי שסיננתי אותו כמעט שנה שלמה. וכשראיתי שהוא כתב לי שוב "מה שלומך" בצורה הכי רגילה כמו שתמיד הוא כותב, עניתי לו. 

הפעם השיחה שלנו נמשכה מעבר ל"הכל בסדר" יבש, אלה שאלתי גם "מה איתך?" .

השיחה לא הייתה מרתקת במיוחד. הצורה בה הוא מדבר והדרך בה הוא שואל שאלות גורמים לי להרגיש כאילו אני מדברת עם ילד קטן אך מאוד בוגר שהוא גם קצת חסר טאקט. ואז הוא שאל אותי על הצבא. הסברתי לו מה אני עושה בתפקיד ואיך דברים מתנהלים וכך המשיכה השיחה:

"אותי לא מוכנים לגייס"

"למה?"

"בגלל האספרגר"

"מה זה?"

"זה אומר שאני גאון בלימודים אבל מפגר חברתית" 

וכמו תמיד כשאני מגלה תיסמונות מיוחדות ומחלות נפשיות חדשות אני ישר רצה לויקיפדיה לקרוא קצת. בעיקרון, התסמונת הזאת היא סוג של אוטיזם. אמנם לא קשה במיוחד אך עדיין מפריע ביצירת קשרים חברתיים עם הסביבה, הבנת הבעות פנים ומצבים רגילים בסביבה. אני מתארת לעצמי שההורים של נאור בטח מבוססים נורא טוב כלכלית כי נאור סיפר לי שלוקחים אותו לאיבחונים והוא גם היה תלמיד חוץ בתיכון שלמדתי בו שזה סכום ענקי בפני עצמו. 

הם בטח חייבים להיות אוהבים וסובלניים מאוד כדי לתת לבן שלהם את הביטחון הזה לנסות ליזום שיחות מבלי לוותר, אפילו אם זה ברשת החברתית. 

משהו ששבר לי את הלב היה שנאור סיפר לי שהוא היה מאוהב בנערה שהוזכרה קודם לכן בתחילת הפוסט. כן, אותה אחת שהשפילה אותו. 

הוא היה מאוהב בה כי היא נתנה לו צומת לב בעוד ששאר האלף ומשהו אנשים בבית הספר התאלמו ממנו לגמרי והוא פשוט לא הצליח להפריד ולהבין שהיא לא באמת הייתה חברה שלו אלה אפילו נגדו אם אפשר להגדיר את זה ככה.

מה שמזכיר לי סיפורון קצרצר על נער אחר שהיה בשכבה שלי ועזב בכיתה יא'. הוא גם היה דחויי חברתית אבל מה שכן, הוא היה גאון מחשבים בצורה לא נורמאלית. אין ספור פעמים במקום לשלוח את האייפון שהיה לי בזמנו לתיקון הייתי מביאה לו ותוך אחר צהריים אחד בלבד היה חוזר כמו חדש. 

אני זוכרת את יום ההולדת שלו בנובמבר. ראיתי אותו בבית הספר יושב לבד על אחת הספות בהפסקה. ניגשתי אליו, איחלתי לו מזל טוב ושאלתי מה תכנוניו להיום. "כלום" הוא אמר במבט נוטה למטה. לא יכול להיות שילד יום הולדת ישב לבד בהפסקה וגם לא יעשה כלום אחרי בית הספר!

"היי, למה שלא נלך היום ל yellow, ניקנה בן אנד ג'ריז ונאכל על אחד מהגגות בכפר?" הוא חייך אלי ואמר שזה רעיון מצויין.

אני זוכרת שיום אחרי זה ואפילו באותו יום אנשים נגשו אלי וצחקו על זה שהוא מאוהב בי ושאני הסתובבתי איתו. אני מדברת איתכם על נערים בגיל 16 וחצי-17 שפשוט התנהגו כמו ילדים ביסודי.

אחרי מספר חודשים הוא עזב, אני חושבת שזה בגלל שלא היו לו חברים.

בכל מקרה, נחזור לנאור. הוא כתב לי לפני מספר ימים שהוא סוגר את הפייסבוק וביקש שאקרא את הפוסט האחרון שכתב:

"תשמעו כולם, אני הולך למחוק את הפרופיל שלי. חוויתי פה אכזבות ורגעים לא טובים ואינני יכול עוד. תודה רבה לכולכם וקיץ נעים. אם מישהו/מישהי מעוניין להשאר איתי בקשר הוא/היא הישג גדול בישבילי. תודה רבה ולילה טוב"

כתבתי לו הודעה שאני אשמח להשאר איתו בקשר. אני יודעת שלמרות שאני לא תמיד יכולה לענות לו ורוב הזמן שהוא כותב זה דיי מעצבן אותי, הוא כן בן אדם אחרי הכל. אז המוח שלו לא מתפקד בצורה רגילה כמו הרוב אבל זה לא אומר שאין לו רגשות והוא לא נפגע אם אין לו חברים. ומשמח אותי לדעת שאני יכולה לעשות בן אדם מאושר כשאני רק כותבת לו מילים בסיסיות כמו "מה שלומך?"