חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

זה הולך ככה, 

לפני הגיוס שנאתי ילדים. 

כשהתגייסתי חפו עלי לאהוב אותם כי לא נתנו לי לעבור תפקיד ולחנוק אותם לא בא בחשבון.

אחכ היה השלב שהתחלתי לאהוב אותם קצת אך היו עדיין את אלו שלא סבלתי. 

עכשיו השתחררתי והייתה לי איזו שהיא סוג של חיבה אלייהם.

אך זה נגמר מהר מאוד כשהתחלתי לעבוד במלצרות. 

ומכאן השאלה. 

מה עשינו בזה? כלום. 

בדיוק כמו העץ ההוא שנפל ביער ואף אחד לא ידע עליו. 

 עריכה: לא פירסמתי פה הרבה זמן. מרגיש טוב לחזור. 

*אני לא נוהגת לשתף דברים כל כך אישיים אבל החלטתי כן לפרסם את הפוסט הזה דווקא*

השעה מאוחרת.

כבר כמעט 10 בלילה ואני בדרך אל הדירה אחרי אימון. 

מחשבות החלו להתרוצץ לי בראש והייתי פשוט חייבת להתיישב על חומה ולכתוב. 

נגמרה לי הסוללה בטלפון כך שאף אחד לא יציק לי עכשיו.

דמעות עומדות לי בגרון, אך לשם שינוי, דמעות טובות. 

ראיתי עכשיו סרט על אהבה. למרות שהמשחק היה מעפן העלילה הייתה חביבה עלי. אמנם קיצ'י, משהו שאני לא אבל זה הזיז לי קצת. 

הדמעות האלה הן לא דמעות של חרדה או לחץ, הן דמעות של ריגוש ושמחה. דמעות שמשתלבות יחד עם חיוך. 

יום האהבה הראשון בו יש לי חבר. חשבתי עליו במהלך הצפייה בסרט (נו כמובן סרט קומדיה רומנטית). הבנתי כמה שטוב לי איתו, כמובן שידעתי את זה כבר אבל לא הפנמתי את זה כמו עכשיו. רצתי על ההליכון 40 דקות ואפילו לא שמתי לב איך הזמן טס כי כל כך הייתי מרותקת לסרט. 

פשוט 40 דקות רצתי וחייכתי סתם ככה כמו סתומה. 

שבוע שעבר היה שבוע מזעזע מכל מיני בחינות. החלטות גורליות לגבי עתיד קרוב-רחוק ואני צריכה לחליט מה אני עושה. כל האי וודאות הזאת משגעת אותי. 

אבל אז הגיע סוף השבוע... למרות שאסף אותי באמצע כביש הספיק לזרוק חיוך תוך כדי שמזרז אותי להכנס למכונית שהשאיר דלוקה לבדה.

הפתיע אותי בפרחים שהעלו לי חיוך שכבר שחכתי ממנו. 

ובלילה, ללא פיסת בד המפרידה בייננו התקפלתי בין זרועותיו והבטתי לו בעיניים שכבר מתברר הסתכלו עלי זמן מה. והוא מהדק את החיבוק שלו ואוחז בי חזק צמודה אליו.

בזווית העין אני רואה את אותו החיוך מתפרס לרוחב. והוא אמיתי, הוא כל כך אמיתי החיוך הזה. חיוך עם שיניים חשופות שלא מסתיר שום דבר.

שם הבנתי. לא אכפת לי מכל המחשבות של השבוע שעבר והציפו לי את המוח. הכל היה רגוע ושליו. לא היה לחץ בחזה והדופק נרגע. הזמן לפתע לא טס ותקתוקי השעון לא הדהדו לי בראש. כל רגש שמזכיר שנאה וכעס נכחד מן העולם. 

זאת ההרגשה הכי טובה שקיימת.

אוף, יצאתי לצלם קצת ואז מייגן התפרקה.. מתברר שנשברה לה הטבעת המחברת בין הגוף לעדשה. נאלצתי לשלוח אותה לתיקון ועכשיו אני צריכה לחכות עד שתחזור. עד אז אין לי תמונות חדשות לעלות. 

לומדת עכשיו במכללה על המוח. סוף כל סוף שיעור מכללה שבאמת מעניין אותי.

כלומר, למרות שאני כותבת את הפוסט הזה תוך כדי אני עדיין משתתפת כל הזמן ומקשיבה לכל דבר. 

בכל פעם אני מגלה דברים חדשים אז אשמח היום לשתף אתכם בעובדות מעניינות שלמדתי:

• המוח מגיל 5 אמור לשקול בין קילו 200 לבין קילו 500. אם הוא גדול מידי או קטן מידי זה יכול להראות על פיגור שכלי בעתיד.  אותו הדבר גם כשהתינוק רק נולד עם ראש ענק מידי או קטנטן מידי. 
• פגיעה במוח במקום מסויים יכול לגרום לאיבוד יכולת הדיבור אבל לא לאיבוד יכולת השירה- כמו שקרה ליהודה פוליקר בעבר. 
• אפזיה-היא איבוד יכולת הדיבור, ספרה- זה עגול בלועזית. (כמו אטמוספריה, לא חשבתם על זה אע?)
• החלק הקוגניטיבי (החשיבתי) במוח של איינשטיין היה קצת גדול מהממוצע ולכן חוקרים חושבים שזאת הסיבה שלו לגאונות שלו. ועד היום המוח שלו שהוא תרם נמצא באחד מהאוניברסיטאות היותר נחשבות בעולם ועד היום עדיין חוקרים אותו ומגלים דברים חדשים. 
• מוח כמה שהוא יותר מפותל ככה הוא יותר מפותח. מוזמנים לחפש תמונה של מוח של קוף וכלב ולהשוות למוח של אדם. 
• אגב , גברים מגמגמים ב5% יותר מאשר נשים. 

אולי הריטלין הזה זה באמת חארטה שהייתי צריכה בתיכון כדי לעבור מבחנים במקצועות שמשעממים אותי כי תכלס שמשהו מעניין אותי הינה אני מולטי טאסקינג. 

כל שיעור שמתחיל כאן מתחיל כמו שמישהי אמרה ב"אפיסודה קומית", יענו סיפור מצחיק שכזה על המין של המוח, גברים ונשים. 

אז הינה סיפור: 

היו היה פעם איש שחלה במחלה שהפיתרון האחרון והיחידי שלה הוא להשתיל מוח לאותו האדם.

הגיע הרופא אל המשפחה ואמר : "מוח של גבר יעלה לכם 5,000$ ומוח של אישה 500$"

שתקו הנשים והתעצבנו בזמן שהגברים ציחקקו להם. 

לפתע אחד הילדים שאל " דוקטור, מדוע מוח של גבר עולה יותר? "

אמר הדוקטור "כי המוח של האישה משומש כבר" .

רוב הכיתה לא צחקה אבל אני חושבת שהיא סתם לא הבינה. 

בכל מקרה חפרתי מספיק. ניראלי אני אקשיב עכשיו.