ממעמקים

שעה נסיעה מפרדס- חנה- כרכור- צל- עלי- בננה הביתה לפתח תקווה, שיחה מלב ללב עם אחותי המתבגרת. שקועה בעולם משל עצמה, רחוקה מהחברות שלה בחופשת הקיץ. היא הייתה עצובה. נזכרתי בחופשת הלידה שלי, כשרק ילדתי את מיכלי. לבד. עצוב. הדרך מפה לדיכאון הייתה כל כך קצרה.

אני מסתכלת עליה, ורואה זומבי. מבואס, עייף, עצוב, בודד. כמו ברגעים הכי לא מוצלחים שלי. אבל אני מכירה אותה, יש לה רגעים שמחים, והנה פתאום, בלי לשים לב, זה פשוט נעלם לה. נמחק.

מתוך השיחה, עולות בתוכי שתי אבחנות: האחת, לא טוב היות האדם לבדו (אבל הוא לבדו בין כה וכה).  השנייה, אי אפשר לחכות שהחיים יקרו לנו. אי אפשר לחכות שאנשים יזמו בשבילנו, יעשו לנו, יהיו חברים שלנו, יתקשרו אלינו. האחריות בידיים שלנו.

יש עקרון כזה שמדבר על תפיסת המציאות. המציאות היא מה שאני חושבת שקורה לי, מה שאני מייצרת סביבי. על פי העקרון הזה, כל אדם מולי, מייצג חלק אחר באישיות שלי, בין אם אני אוהבת אותו ובין אם לאו.

אני מדברת איתה, ומבינה שעם עצמי אני מדברת. עם עצמי שהתכנסה לה בתוך עצמה, ששכחה קצת את העקרונות שרצתה לחיות לפיהם. עם עצמי שאמרה שתחיה בשכנות טובה, עם עצמי שאמרה שחשוב לאכול בריא, עם עצמי שהייתה לה תמונה כל כך ברורה על איך צריכים להיות החיים, והחיים, יום אחרי יום, בונים בשבילי מציאות אחרת, שלא תמיד רציתי (לבת שלי תהיה נזלת?? NO WAY!!).

אני מדברת איתה ומבינה שאני בודדה. אני מדברת איתה ומבינה שאני מחכה שמישהו יקח אחריות על החיים שלי, ויגיד לי איך ומה לעשות. שהשכן יזום את השיחה במעלית. שתקפוץ אלי הבייתה חברה נטורופטית ותגיד לי איך לאכול בריא. שיבואו אלי מאיזו אגודה חדשה ומתקדמת לחינוך ויגידו לי איך לחנך נכון, ויחברו אותי למכונה ההיא מהמטריקס ששותלת בי את הידע והמיומנות, כי הרי הכל זה בסופו של דבר קשרים במח. אני רוצה את הפרי מבלי להתאמץ ולקטוף אותו. אני רוצה את הפרס הראשון בלי לרוץ בתחרות.

ופתאום עולה כל כך הרבה שנאה עצמית. באיזו זכות אני מעזה לשפוט אותה או אחרים? באיזו זכות? הרי אני יפת נפש, שאומרת ש.. וש.. ובפועל- אוכלת ליד הילדה שלי שוקולד כשאני רוצה שהיא תאכל פירות, נשארת כל יום בבית לבד אחרי העבודה, מתכנסת.

הבנתי, שיש לזה שני צדדים.

האחד, לקבל. לקבל את עצמי כמו שאני. זה כנראה חלק מהבריאה הזו. זה לא מיוחד לי. מעטים הם האנשים שמצליחים לדבוק בכל מה שמאמינים בו. ולפעמים דווקא האנשים האלו מסכנים, כי הם לא משתנים עם הזמן.

והצד השני, שאומר  אם אין אני לי מי לי. לקחת את האחריות, ולעשות. בקטן. בצעדים קטנים. כמו בשיטת הקאייזן. כדי לא להפחיד אותי. כדי להתחיל להתרגל לשינוי, להיות אחרת.

אז היום סופסופ בישלתי שעועית אדומה, נטורל, סתם ככה ואכלנו והיה טעים ומיכלי ביקשה עוד. ואז מיכלי ואני הכנו עוגיות והלכנו להביא לשכנים כדי להכיר אותם והיה כיף גדול. גיליתי שיש לי שכן בתעשייה אווירית, שיש לשכנים בקומה ראשונה אוגר, שהשרותים שלנו הכי יפים בינתיים (מיכלי עשתה פיפי אצל כולם על הרצפה, היא בגמילה),  אבל הסלון שלנו ממש צריך וילון ותמונה, והכרתי הרבה אנשים נחמדים, שכשפותחים אליהם את הלב, הם נפתחים בחזרה, ומגיבים. ואפילו השכנה שתמיד הייתה קשוחה בעיני פתאום מחייכת והיא כל כך יפה ככה.

תודה אחותי, על השיחה הזאת היום. בתפיסת המציאות שלי, זו כנראה בדיוק השיחה שהייתי צריכה כדי להתעורר.