החתולה שלי רוצה לאכול אצות. נשבעת. הוצאתי מהמגירה והיא לא הפסיקה
ליילל! וזה לא שהיא צמחונית. היא מייללת כשאני חותכת את הבשר, מריחה את העוף
מקילומטרים (טוב, בבית יש רק מאה מטר), אבל פתאום היא רוצה אצות!
ומעשה שהיה כך היה..
לאחרונה התחלתי לנשנש בשביל הכיף ככה סתם אצות. אצות של סושי, רק בלי
הסושי. הכל התחיל מאיזה חטיף פשוט וטעים שלימדה אותי בחורה תאילנדית מקסימה (אצה, שמן
זית, מלח, שומשום ולהקפיץ קצת על המחבת- טעים סוף ובריא עוד יותר). פתאום הבנתי
שאני אוהבת לאכול את הסושי בגלל האצה, ובגלל הסויה, ונכון שלקומבינציה המלאה עם
אורז, סלמון ואבוקדו אינסייד- אאוט יש ADDED VALUE עצום, אבל, כשאין כח להכין, ובאין ציפור שיר..
איך אומרים.. גם התחת זמיר.. אז ככה, הוצאתי לעצמי את האצה (קניתי חבילה במבצע- 50
אצות ב 40 ש"ח, שזה אומר 10 אצות בחיני- חינם!) והתחלתי לנשנש לי. טוב לדיאטה
ומלא בחלבונים.
והנה, גם החתולה שלי, מגלה פשרנות וספק חושבת לעצמה/ ספק הולכת אחרי
הריח, ואומרת: אני רוצה דג. אין לי דג. זה מתקרב להיות דג. אני רוצה את זה. בהתחלה
צחקתי עליה. גיחכתי לעצמי, את מסתפקת במועט.
ופתאום הבנתי, שוב תפיסת המציאות המעוותת שלי. זו לא החתולה שלי,העונה לשם "פוס" שמסתפקת במועט. זו אני. אלו אנחנו. חיים של פשרות. מתי לא הסתפקנו במועט? מתי לא
התפשרנו על משהו קרוב, דומה, בערך, כי זה מזכיר לנו משהו שהנשמה צועקת כבר שנים
מבפנים, אבל לא מוצאת.
כבר שבוע שאני מסתובבת חסרת מנוחה, חסרת שקט וסיפוק. מנסה להבין מה
זה. ולא מצליחה. מה לא עשיתי בינתיים. תפרתי שני כיסויים לריפוד בסלון (עם מכונת
התפירה הישנה שקיבלתי מחמותי האהובה שתחיה), הכנתי שולחן קטן למרפסת משאריות של
מדפים, צבעתי אותו בצבעים מרגיעים, צבעתי בפעם החמישית את הקנבסים שקניתי (וכל פעם
אני לא אוהבת מחדש את מה שציירתי), עשיתי לוח זמנים שבועי באקסל ובגוגל Calendar, ניקיתי את הבית, בישלתי,
צבעתי בגואש עם הילדה, הלכתי לעבודה, חזרתי מהעבודה, הלכתי לישון וקמתי. ו..
נשארתי חסרת שקט כשהייתי.
אני מסתפקת באצות כשמה שאני רוצה זה בעצם דגים.
עכשיו לכי תביני, מה זה הדגים האלו שאני רוצה. באיזה רוטב (רק לא
חריף!!). מה יוסיף משמעות אמיתית לחיי. כבר מזמן הפסקתי להאמין שמשהו חיצוני ימלא
אותי. הוא ממלא לדקה קצרה ותו לא. הרגע אחריו, בודד יותר, עצוב יותר, חסר יותר. ונראה
שאני לא היחידה.
חמי החכם והאהוב אמר לי לא מזמן לאחר שחלה במחלה ההיא שלא אומרים את
שמה (לא, זה לא וולדמורט מהארי פוטר) שהחיים הם מחלה סופנית. וואלה, הוא צודק. אני
לא יודעת אם זו רק אני (איכשהו נדמה לי שלא), אבל נראה לי שאנשים פשוט מחפשים איך להעביר את
הזמן שלהם עד ש.. היום הגדול והמפחיד הזה יגיע. ובינתיים, פשוט מדחיקים את זה, בכל מיני דברים ומיני תעסוקות.
וגם המחאה הזו היא חלק מזה, באיזושהי צורה, עם כל הצדק שבה. אנשים משוועים מעבר לצדק, למשמעות. משמעות חברתית, מעבר לכל הטירוף שיש פה שנקרא "חיים במדינת ישראל".
אני יודעת שאי אפשר להחזיק ככה הרבה זמן. אז אם מישהו מודאג, אני לא
הולכת לעשות משהו שיפגע בעצמי או בקרוביי בזמן הקרוב, אבל אני בהחלט עושה הרבה
חושבים על משמעות החיים ומקווה מאוד שהתשובה לא תהיה רק 42.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מדברת מהבטן