בת 16. שיעור סוציולוגיה, קרל מרקס: "אמצעי התקשורת הם כלי בידי השלטון הקפיטליסטי". העולם
נפתח בפני. תקשורת, מועצת תלמידים, פוליטיקה בבית הספר, אהבה ראשונה. כל עצמותיי
בוערות בתשוקה לתיקון החיים על פני האדמה, לתיקון חוסר הצדק והעוולות. עם כל מרד
הנעורים של הנערה הצייתנית שהנני, אני מוצאת פה ושם איזו פרה קדושה להכנס בה. אני
מצליחה וסוחפת אחרי חברים. אני יודעת שאני עוד אשנה את העולם. יש לי כח לעשות
הכל.
בת 18. מתגייסת לצבא. קצב אחר, הדרישות משתנות. כבר לא אותה הנערה המתבלטת שהייתי. פתאום אני
שוקיסטית. לא מבינה מה קורה סביבי. נשק, תורנויות, משמעת. פתאום כבר לא ראש לשועלים,
בקושי זנב לאיזה אריה. החלומות מתחילים להתנפץ בזה אחר זה.
לשנות את העולם? עוד מעט. עכשיו עושים מה שהמפקדת אומרת. אידיאלים? ננסה. יוצאת לקורס קצינות ומגלה אותי קצינה צעירה
ופעורה, מפחדת מהצל של עצמי ובו זמנית כל כך מרוכזת בעצמי. חייל ותיק ממני בלי
דרגות, צורח עלי בקול רם. אני משתתקת, רועדת מפחד כולי.
בת 21. משתחררת. נזכרת באידיאלים ומתחילה ללמוד חינוך ומחשבים. התואר מסתבר כבזבוז זמן, ילד בכיתה ז' מקלל אותי וצוחק לי בפרצוף באמצע הסטאז'. לחנך אותם? טירוף. איך אפשר בכלל
להגיע אליהם? מופרעים. כפויי טובה. חסרי תרבות. וחוץ מזה- איך אפשר להתפרנס מזה?
בת 24. מתחילה ללמד מבוגרים ועושה חייל. פוגשת את אהבת חיי ומתחתנת איתו.
עכשיו אין זמן לערכים. צריך לחסוך, לקנות בית. מוכרת את נשמתי, עובדת מצאת
החמה עד צאת הנשמה, בשביל גרושים. הערכים כבר מזמן מאחורי. הפכתי לחלק מתרבות
שמטרתה לממן את המנכ"לים של עוד חברה, על חשבוני. ואני משתפת עם זה פעולה. פעם
יצאתי נגדם. לא עוד.אני צריכה כסף.
בת 27. מחליפה מקום עבודה. עושה מליון טיפולים, מתפתחת. שוב משתעממת
בעבודה. נהיית אמא. טירוף. הילדה חולה. נקרעת בינה לבין העבודה. קונים בית.
עכשיו כבר אי אפשר לעזוב את העבודה גם אם אני רוצה.
בת 32. לילה. כולם כבר ישנים. מתכתבת עם חבר מהעבר בפייסבוק ולא
מבינה לאן נעלמו לי כל השנים, מה קרה לעקרונות, לאידאלים. העולם עדיין דפוק בעיני.
אפילו יותר מתמיד. ואין לי כח להזיז את עצמי. אני מנהלת שיחה דמיונית עם הנערה
שהייתי, מחפשת אותה בתוכי. מחפשת את המרד, את התשוקה והאומץ. לאן נעלמתי?
ולא רק אני נעלמתי. שיטוט בפייסבוק מגלה לי שיחד איתי נעלם מחזור שלם,
דור שלם של בני נוער, עם שמחת חיים, עם שאלות, עם תשוקה בוערת, ונסחף לטירוף של
היום יום. לא נשאר כבר אף אחד להציל את העולם שלנו.
אני קוראת אתכם, הנוער של הבלוגים, ורואה את אותה אני שהייתי אז, בדיוק.
אותן התחבטויות קיומיות, אותן שאלות. הידיעה הברורה שהעולם דפוק, שדברים צריכים להיות אחרת.
כולכם אומרים את זה, בדרככם הכל כך מיוחדת.
אתם עוד לא מבינים איפה תהיו בעוד חמש או עשר שנים. מזל.
זה הזמן שלכם, עכשיו. אל תחכו כדי לגדול ולעשות משהו, כי זה יעבור
לכם, כמו לי, כמו לכל החברים שלי מהתיכון. עשו עכשיו. רק אתם יכולים לשנות את העולם. תדרשו מהמבוגרים מכם, שכבר איבדו את ההבנה מה חשוב בחיים, את מה שמגיע לכם- חינוך במקום בולשיט של בגרויות,
אהבה, ערכים, קשר אמיתי, משמעות.
כן, משמעות.
אל תחכו.
יש לחיים האלו הרבה יותר להציע לכם, אם רק תדרשו את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מדברת מהבטן