שש בוקר. אני קמה בעיניים טרוטות, איכשהו גוררת עצמי למקלחת
אחרי לילה עם שינה טרופה. מארגנת את הילדה לגן וכלאחר יד שולפת מהארון איזו
קומבינציה שנראית לי הגיונית, נועלת נעליים ונוסעת לעבודה. אני מתיישבת במשרד,
דנה, שותפתי לחדר, סטייליסטית חובבת, מצטרפת גם היא, וככה עובר לו קצת זמן עד
שמתאוששים מהבוקר, ומתפתחת שיחת חולין משעשעת. בין לבין אני קולטת את מבטיה
הבוחנים והלא מרוצים.
אנחנו כבר מספיק חברות כדי שהיא תגיד לי בקור רוח "אני
לא אוהבת את החולצה הזאת!". אני מתרצת ומסבירה, והיא עוברת לנעליים-
"אבל למה חומות?".. אני בושה ונכלמת.
יומיים אחר כך אני מתקשרת לעוזרת: "אל תבואי בחודש הקרוב.
אני צריכה את הכסף". שבועיים
אח"כ מוצאת אחר צהריים פנוי, נוסעת לקניון ששלחה אותי דנה, לקנות נעליים.
משפטיה מהדהדים בראשי. עקבים. איכותי. החנות הזאת. החנות ההיא, לא בחנויות של שקל.
אל המותגים הכי יקרים היא שולחת אותי. ואני, "דן חסכן" בנשמתי, מבחינתי
200 שקל לזוג נעליים זה כבר טו מאץ', חוסכת שקל לשקל, אוזרת אומץ ומתחילה מסע
קניות מפרך.
מסע קניות
מודדת, נועלת, זה לוחץ לי, זה גבוה לי, זה לא נוח, זה יקר.
שמישהו יוציא אותי מפה. אבל לא. אני לא יכולה לחזור לעבודה עם הנעליים האלו
ולהסתכל לדנה בעיניים (או בנעליים). נותרתי עם זוג נעליים חום אחד, נוח אבל מה
לעשות שנראה קצת כמו נעלי גברים, וזה פשוט לא מסתדר עם המכנס שקניתי בדיוק אחרי
סדנת הסטיילינג במתנה שקיבלתי ליום ההולדת.
אחרי שעתיים בערך, אני מוצאת את הזוג המלכותי! אני נפרדת
ממאתיים וחמישים שקלים לטובת זוג סנדלים שיש עליו לא הרבה חומר (שבוע וחצי אחר כך
מסתבר שזה פשוט קרטון לא איכותי). בהפוגה קצרה, אני חושבת מה תגיד לי דנה כשאגיע
מחר לעבודה עם הזוג. בטוח תהיה גאה. אבל מה יקרה אחרי שהיא תראה אותי צועדת שבוע
עם אותו הזוג? אני חייבת לעשות משהו!
אני נכנסת לחנות ליד, שם יש מבצע מבטיח, 2 זוגות במאתיים! אני
בטוחה שדפקתי את המערכת, נכנסת ומתחילה למדוד. אני רואה נעליים יפות. המון. אני
רוצה את כולן. אני מתלבטת ומודדת, אולי 12 זוגות, נשארת בסוף עם שני זוגות. יפים
נורא, אבל מה זה לא נוחים. אני משכנעת את עצמי שרוב הזמן ממילא אני יושבת במשרד,
וכשאף אחד לא רואה, אז אפשר להוריד את הנעליים מתחת לשולחן (בתקווה שהריח לא יבריח
את האנשים). אני נפרדת מעוד 200 שקלים ומעוד שבועיים בלי עוזרת.
להיות יפה זה כואב
יומיים למחרת אני נועלת את הנעליים ומקללת כל רגע. זכיתי
למחמאות על הנראות אבל לא על הנוחות. מוטי, שותפנו לחדר שבמקרה הוא גם מטפל
בטווינא, בעדינות וברכות, "Killing me softly", ומספר לי על רגלי הלוטוס של
הנשים הסיניות. אני רואה תמונה בגוגל ומזדעזעת. מסתבר ששנים אידיאל היופי היה
רגליים קטנות. נשים סיניות ממש שברו את עצמות רגליהן לאורך השנים ועטפו אותן
בתחבושות עד שאיבדו כל צורה של רגל, כך שתתאים לנעל בגודל של 10 סנטימטרים. אני
מזועזעת.
שבוע אחר כך אני מחזירה את הזוג השני לחנות. כבר אי אפשר
לבטל את העסקה. אני קונה זוג פחות יפה אבל נוח, בתקווה שהוא ישרת אותי גם בשנה
הבאה. אני מרגישה טיפשה. אני עשיתי את זה לעצמי. בשם היופי, בשם הצריכה, בשם הצורך
להיות נחשבת, נחשקת, מקובלת, סטייליסטית- נפלתי בבור, פגעתי בעצמי.
שלא לדבר על זה שאני משתפת פעולה עם נורמות חברתיות רדודות
ושטחיות, שכל מטרתן היא לגרום לי לקנות ולהיות יפה. איפה האיכות? איפה הבריאות?
איפה קצת ערכים באמת? "אם אין לחם שיאכלו עוגות" ואם אין תוכן אמיתי, אז
שיצאו לקניות (אחרי הפרסומות).
עולם של צריכה צריחה
לפעמים היה נדמה לי שאם היינו פשוט לובשים פיג'מה/ טרנינג
ונעלי ההתעמלות לעבודה הפרופרציות שלנו וגם סדרי העדיפויות היו קצת אחרות. או אולי
שבעצם זה מתחיל מסדר עדיפויות ומה שחשוב בחיים. בינתיים מי שמשפיעים עליהם הכי
הרבה הם אמצעי התקשורת. ולהן אין שום אינטרס בינתיים שנפסיק לקנות. זה מקור הכנסתם
ושל רבים אחרים.
אבל לא נשארת לנו ברירה. כמה עוד אני נוכל לקנות, לבזבז,
לצרוך בלי סוף? העולם צורח! כואב לו בכל הגוף (ואיתו אצבעות הרגליים והגב הכואב
שלי). זה לא טבעי לייצר עולם בלי אינטרס כלכלי או אינטרס של שליטה. אבל זה הכרחי.
זה הכרחי לכולנו, להתחיל ליצור עולם שהאינטרס הוא להצליח יחד, ולא על חשבון מישהו
אחר. זה הכרחי לייצר (בעזרת כלי התקשורת) סדר עדיפות שונה, חברתי, אמיתי, מתחשב. כי
אחרת הסרטן הזה ישלח את גרורותיו לכל הגוף, עד שיכלה אותו, אט אט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מדברת מהבטן