ממעמקים

בשנות העשרים שלי חייתי עם שותפים. סטודנטית צעירה בשכונה תל אביבית. חוזרת הביתה אל בית שאיננו בית הורי. כמה נפלא זה היה. עד שטופז (כן, היה לו שם ממש פלצני), התחיל לעלות לי על העצבים. הייתי חוזרת הביתה, מסתכלת אם האוטו שלו בחנייה ומתבעסת. הייתי מתעצבנת כל בוקר על השעה וחצי שלו באמבטיה, על המגבת הריחנית שלו, על איך שהוא היה אוכל עם צקצוקי לשון. ובעיקר, אבל בעיקר, הציקה לי הפאטתיות שלו. הוא פשוט ריחם על עצמו מדי. הכל היה לו קשה מדי, מסובך מדי, מתיש מדי. לעומת עמית, שהיה כזה זורם, חיוני, בריא בנפשו, היה לי קשה עם טופז.

עבר הזמן, עזבתי את דירת הסטודנטים לגור עם אישי היקר (עם הפוגות פה ושם), וזכרונו של טופז לא עזב אותי. הייתי בטוחה שפאטתיות זה הדבר הכי נוראי בעולם. כמה שנים אח"כ, במקום עבודתי, הייתה מישהי שהזכירה לי משהו דומה. עלובת החיים. עייפת החיים. אמא לשלושה, נטולת כל עניין בעבודה, באה בשביל הכסף, שום אתגר, שום כלום. פשוט מתה- מהלכת. בניגוד לטופז דווקא חיבבתי אותה כי היא הייתה נחמדה, אבל לא יכולתי שלא לשפוט אותה בגין עליבותה.

גדלתי עוד קצת. הבאתי ילדה לעולם. התבגרתי וראיתי שלגדל ילדה ולעבוד זה אתגר לא פשוט. הנושא של מי זה האדם הכי מאוס/ מעצבן ומה מאפיין אותו, התעצב וקיבל צורה חדשה. אני זוכרת שעשיתי איזה קורס שעזר לי פתאום להבין משהו עמוק הרבה יותר. פתאום הבנתי למה הוא כל כך עצבן אותי. לא כי הוא היה פאטתי. כי הוא היה במובן מסויים, פשוט גידול סרטני.

למה גידול סרטני? מה מאפיין גידול סרטני? גידול כזה מתרבה על חשבון הסביבה, ללא שום יכולת לעצור או לראות את זולתו. חשבתם פעם על זה שראשי התיבות של המילה "רע" הן בעצם "רק עצמי"? אותו אחד בהרבה מובנים היה כזה. חושב שהוא ורק הוא במרכז העולם. לא מתחשב, מעמיס על סביבתו את כל משקעיו, לא לוקח חלק בהתנהלות של הדירה שלנו, והופך עם הזמן למעמסה רגשית ופיזית.

האמת, שאם להיות כנה, לכולנו לדעתי יש את התכונה הסרטנית הזו לפעמים. אם להודות על האמת, רובנו, רוב הזמן, עסוקים בעצמנו. פה ושם יש יפי נפש (גם אני הייתי קצת כזאת לפני שהתפכחתי), פה ושם יש אלטרואיסטים אמיתיים שחושבים על טובת הסביבה ללא שיקולי אגו, אבל ככלל, כולנו, כולנו חולים במחלה הממארת הזו שנקראת "אהבה עצמית". בגלל זה אנחנו נראים ככה. החברה שלנו, הכלכלה שלנו, החינוך שלנו, העולם שלנו.

ושלא נטעה רגע: אדם חייב לדאוג לעצמו. זה הכרחי. אבל השאלה באיזו מידה. במידת ההכרחיות, כדי לקיים עצמו, לדאוג לבריאותו הרגשית והפיזית, לכלכלתו הבסיסית- אין בכך כל רע. השאלה עד כמה אנחנו מרחיקים לכת עם הדאגה לעצמנו. שני זוגות נעליים זה הגיוני. 10 זוגות כבר פחות. רכב למשפחה זה הכרחי. האמת שלפעמים אפילו שניים. אבל רכב ב 200 אלף שקל זה כבר לא הכרחיות. עגלה לילד ב 8000 שקל זאת לא הכרחיות.

ועוד דבר לסיום. לכל תכונה, אבל ממש לכל תכונה, יש שני צדדים. קנאה יכולה להיות שלילית כשהיא באה לגזול ממישהו משהו, והיא יכולה להיות חיובית כשהיא ממריצה מישהו להתנהג באופן דומה למישהו אחר (חרוץ יותר, טוב יותר וכו'). קמצנות יכולה להיות בעצם חסכנות כשמדובר על משהו נכון. להיטות ועצבים יכולים להיות חשובים כשצריך להגן על מישהו או על משהו (בגבולות הסביר). אין משהו שהוא רע לגמרי, למעט האהבה העצמית שדיברתי עליה קודם. הכל תלוי בניתוב של הרגש. בשביל עצמי או בשביל אחרים?