ממעמקים

יוסי, שעבד איתי לפני כמה שנים בתפקיד בכיר וגם מורה ליוגה, אמר לי פעם שמהרגע שאתה מביא ילדים לעולם אתה חותם חוזה עם הפחד. הייתי אז צעירה. הבנתי, אבל לא הרגשתי בכל איבריי למה הוא מתכוון.

לפני שלושה שבועות הייתי עם מיכלי בגינה. יום שבת שמשית, מלא הורים וילדים, ואפילו איזו מסיבת גן שערכו שם. אני משוחחת עם אחת האמהות, ולרגע, ממש רק לרגע, לא מסתכלת על מיכלי. אני מסתובבת והיא לא שם. אני מסתכלת על המגלשות, בחול, רצה מסביב. היא לא שם. אלוהים.

המחשבות הכי גרועות עוברות בראש. לכי תמצאי ילדה בת שנתיים שבקושי מדברת ובטח שלא עם זרים. אני מחסירה פעימה ועוד שתיים. לא מסוגלת אפילו להגיד לשאר האמהות שמיכלי נעלמה לי. ליאת, אמא אחת, קולטת את המצב ומתחילה לחפש יחד איתי. עוברת עוד דקה שמרגישה כמו נצח. אני נחרדת. אני בד"כ מאוד לא היסטרית, אבל הפעם אני חייבת להודות שנלחצתי.

חצי דקה אחר כך, ליאת מוצאת את מיכלי ביחד עם הילדים ממסיבת הגן. שמחה וצוהלת. אני לוקחת את מיכלי, לא מבינה על מה המהומה ולמה מוציאים אותה ממקום עם משחקים ושירים, ואני זוכרת טוב את ההרצאה ששמעתי על זה שהורים שהילד שלהם הלך לאיבוד ומוצאים אותו, מתחילים לצעוק עליו איפה נעלמת מרוב פחד ואימה, ורק מחבקת את מיכלי ונותנת לי זמן להחזיר את הנשימה ולהרגע.

מאוחר יותר, בלילה, אחרי שהיא נרדמת ואני עוד מלטפת אותה, עוברות לי מחשבות בראש, על איזה מן עולם זה. לרובנו (האמת שיש כבר יש לא מעט חריגים היום) יש צורך בלתי נשלט להביא ילדים לעולם. אנחנו מביאים אותם לעולם מסיבות שלעולם לא תשמענה הגיוניות. ובכל זאת, מי שלא חווה הורות מימיו לא יכול להבין על אילו קיצוניות רגשיות אני מדברת.

התהומות העמוקים שילדים יכולים להביא אותך, ומנגד הפסגות העצומות של האושר, התמימות והיופי הזך, הן כל כך.. אין לי מילים לזה בכלל. ועדיין, זה לא הגיוני להביא ילדים לעולם. ועדיין, אנחנו עושים את זה. העולם עוד שנייה מתפוצץ, לפני כמה חודשים חגגו את הולדת הילדה ה 7 מיליארד! אבל למה בעצם? מה מביא אותנו לקבל החלטה כל כך לא הגיונית, ומה עושים איתה מהרגע שהילד כאן?

התשובה היחידה שאני יכולה לחשוב לעצמי היא או שאנחנו מטומטמים, או שאנחנו פשוט אופטימיים מדי, ובטוחים שאנחנו וילדנו לא נהיה באחת מהסטטסיטיקות הנוראיות על דרכים לא נעימות לחיות את החיים או לסיים אותם. לא משנה מה הסיבה, אנחנו כאן ואנחנו מולידים אותם.

בדיוק בגלל העובדה הזאת, נשארת בעיני רק אלטרנטיבה אחת, שהציגה אותה בפני לירון, אמא ותיקה ביחס אלי, כשרק נולדה בתה הראשונה לפני 7 שנים. היא אמרה לי אז, שמאז שבתה נולדה, היא משתדלת להיות אדם טוב יותר. היא רוצה שהבת שלה תראה עולם אחר.

מאז שהבת שלה נולדה, היא החלה לשים לב יותר לדיבור שלה ולאינטראקציה שלה עם אנשים. והיא מקפידה ליצור לבת שלה את הסביבה הנכונה כדי לקבל את הרושם הזה על העולם. נכון שאי אפשר לעטוף בצמר גפן את הילד או לשים בגטו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לשלוט בסביבה שלו, להקפיד על התכנים שהוא רואה, עם מי הוא מסתובב ולשים לב בעיקר לעצמנו ואיך אנחנו מתנהגים לזולת.

במובן מסויים, הייתי שמחה אם כולנו היינו מאמצים כזאת גישה. משחקים בשביל הילדים שלנו עולם מתוקן. הם לא צריכים לדעת שזה שקר. ואם הם רק יגדלו לתוך זה, הרי שעשינו את הכל. כל מה שצריך זה דור אחד מתוקן. כל השאר יבוא מאליו.

ואז- מבחינתי אפשר לוותר על החוזה עם הפחד. ולהשאיר מקום לחוזה חדש, עם התקווה.