ממעמקים

פעם הייתי פמיניסטית. מזמן. הרבה לפני שהתחתנתי, הרבה לפני שנולדה בתי. אז, היו לי מחשבות. רציתי להיות דוקטור למשהו, לא משנה מה, העיקר להיות. היה לי ברור שאנהל קריירה מפוארת לצד משפחה ענפה, עם בעל תומך שחולק את תפקידי הבית בדיוק חצי חצי. היה לי ברור גם שאצליח במרתון הזה של החיים, אולי בגלל שאז טרם הסתברה לי עוצמתו.

אני לא יודעת אם אני גאה לומר, אולי אפילו לפעמים דווקא קצת מתביישת, וברוב הזמן בעיקר מתלבטת, אם זה טוב להיות פמיניסטית ואם זה בכלל ריאלי. אני מרגישה שהפמיניזם עשה לי, כאשה,  כאמא, בעיקר רע. איך יכולתי לדעת שכשאלד ילדים הדבר שהכי ארצה זה להיות איתם (למרות שבו זמנית אני רוצה גם לעבוד)? איך יכולתי לדעת ששלוש שעות עם הילדה שלי זה לא מספיק, אבל גם מתיש כל כך?

אני מרגישה לפעמים כאילו המיקוד לא רק שלי, אלא של אומה שלמה, עולם שלם, עוסק בתפל. ולא רק כדי שאמא תהיה בבית עם הילדים. גם כדי שאבא יהיה, וגם כדי שיהיה משהו קצת אחר שלא קוראים לו עבודה. מתי נעשינו עבדים כאלו, שחושבים שהם חופשיים? אני מסתכלת על חבריי לעבודה, כולם, כולל אותי, מכורים לאיזה משחק נוראי בלי התחלה ובלי סוף, שמטרתו.. מה? כסף? (כן צריך אותו אבל בכל זאת..) השרדות? סיפוק? מימוש? בזה הסיפוק? המימוש? באמת?

עולם שבו כולם סביבי, ואני בראשם, מרוכזים בעצמם. פה ושם כוונות טובות, אבל בסוף- בשביל מה אני קמה בבוקר? בשביל מטרה שאינני מאמינה בה, בשביל איכות חיים שאין לי שום דרך ליהנות ממנה, בשביל.. בשביל כאב לב. אין משמעות אמיתית לכל זה. מיום ליום אני מתרסקת בהבנה הזו. בקיץ היתה הרגשה שמשהו קורה, שלאט לאט אנשים רדומים, מתעוררים.  ומואסים בכללי המשחק שמחייבים אותנו לעבור את החיים בעבודה. לצערי נראה עתה שהם חזרו לישון את שנת החורף. 

מודעות היא חצי מהפתרון לבעיה

בכל שיטת ריפוי טובה, אומרים שכדאי קודם לשמוע את האמת, ללכת הכי רחוק, הכי עמוק, הכי כואב. וואלה? כואב לי. בכל העצמות כואב לי. בכל הלב הקולקטיבי שלי כואב לי. על אמהות כבויות, על אהבות שאיבדו עוצמתן, על קשרים שנעלמו, על ערכים שהתאדו, על סדר עדיפויות שהשתבש כל כך.

איך אמרה לי חברה מהעבודה? "אני יודעת שהדבר הכי חשוב זה הילדים, אבל מחר כשיקראו לי לעבודה אהיה הראשונה לבוא והאחרונה לעזוב".

וחברה אחרת, שמספרת לי על עוד סדרה שאינני רואה על נשים עשירות שקונות רכב בארבע מאות אלף שקל כמו שאני קונה פחית שימורים בסופר, ועכשיו כולם רוצים להיות ככה. 

לנשום, לנשוף ולדמיין

מדי פעם, קצת אחרי שאני משחררת את גלי הכאב, אני מסוגלת לפנות מקום למחשבות אופטימיות. לפנטז. איך זה יהיה בעולם אחר. יום אחד, אחרי שנתפכח ונבין איך הרסנו לעצמנו את העולם ואת החיים ונתחיל לעשות משהו בעניין.

ואז.. אז יהיה אחרת. נעבוד, אבל קצת. זה לא יהיה העיקר. העיקר יהיה ביחד. ביחד עם המשפחה. ביחד עם חברים. ביחד עם אנשים שאנחנו אפילו לא מכירים, אבל הם בכל זאת חברים. תהיה תחושת בטחון. לא אני, ולא אף מעסיק יצפו ממני לעבוד שעות מטורפות על חשבון הילדים שלי כדי שאני אוכל לשלם לבנק משכנתא מטורפת עבור דבר בסיסי כמו בית, וכדי שהוא יוכל לממן את היאכטה והוילה והמי יודע מה שלו.

ואולי בשאר הזמן, כשלא נעבוד, נתעסק בדברים אחרים, משמחים יותר, כמו איך לגדל את הילדים שלנו, ואולי אפילו איך לגדל את עצמנו כך שנוכל לגדל אותם טובים יותר. נוכל להסתובב במקומות ברוגע, בידיעה ששום דבר לא יפגע בנו, כי הלא בין חברים אנחנו. נלך למוסך בבטחון שיתקנו בדיוק את מה שצריך ונשלם בדיוק מה שצריך ולא שקל יותר.

נחזור לדבר. מחוץ לדפי האינטרנט והמיילים. נחזור למילים נעימות, ונדע שאף אחד מעולם לא התכוון להרע לנו.

ככה זה צריך להיות. בכזה עולם אני רוצה לחיות.