כבר שבועיים שאני מתמרדת. מתמרדת נגד תפקידי כאמא. לא יכולה לסבול את הבית.
לא יכולה עוד לסדר, לנקות, לאסוף את השולחן. הכל נהיה מטריף. מעצבן כל כך.
היום החלטתי לתפוס אותה לשיחה. השכבתי את הבנות לישון, ישבתי בשקט על הספה
(בחושך לבד), וחיכיתי שמשהו יעלה. והיא באה. אני בגיל 16. צעירה. מלאת תשוקה וחלומות.
יודעת בדיוק איך תהיה הזוגיות שלי, איך ייראה הבית (חלוקת תפקידים שיוויונית
לחלוטין, זה ברור), איזו אמא אהיה (קרייריסטית, מגניבה), מספיקה הכל, הבית מסודר,
עוסקת בלשנות את העולם.
ברור שהיא תצא בערבים, יהיה לה מגניב, חיים מגניבים. והיא
תהיה מצליחנית. ואולי איזה דוקטור למשהו. והיא תשמור על שם הנעורים שלה. מקסימום איזה שילוב
עם שם המשפחה של ושל האיש שלה (כי אין מצב לקרוא לו "בעלי")..
והם מטיילים ביחד כל שבת, תופרים ג'בלאות, עושים קמפינג ביחד, עם מנשאים
על הגב ושיר בלב.
לכי תסבירי לה שהגעת לסופ השבוע באפיסת כוחות, עם 7 מכונות כביסה, ואת עם פריצת דיסק, שהיא
תכיר רק בעוד שנתיים כשתלמד לבגרות במתמטיקה.
אני פוחדת ממנה.
יש בה כל כך הרבה ביקורת וזלזול כלפי, בדיוק כמו של נערה מתבגרת.
היא לא מבינה איך כל מה שיצאה נגדו הפך להיות היא בגיל 34. כמעט 18 שנים מפרידות
בינינו. וכאילו תהום עמוקה. אני מרגישה שאני צריכה להסביר לה, לתרץ איך הפכתי למי
שאני היום (לא כזאת גרועה, אבל בכל זאת לא מי שחשבה שאהיה)...
אני מרגישה שאין לי מילים בכלל להגיע אליה. היא בשלה. עקשנית כזאת. נוקשה.
מוחזקת. כל העולם בתפיסה כל כך ברורה של איך הוא צריך להיות. אף פעם לא חשבתי
שהייתי כזאת, והנה אני. משהו ממנה נשאר בי.
אני מסתכלת לה בעיניים, ומתחילה לבכות. בשקט. דמעה אחר דמעה, ולאט לאט, זה
מתגבר. אני בוכה את כל החלומות שלה ושלי, את הפנטזיות שהתפוצצו להן אחת אחת, וגם
אם לא התפוצצו לגמרי, הרי יש לי תודה לאל את אהבת חיי ועוד שתי אהובות קטנות
שהולדנו יחד, הצורה של הבועות השתנתה כל כך, תפסה צבע ומימדים אחרים לחלוטין.
אני בוכה את חיי. את הציפיות הלא ממומשות, האכזבות, ההתפכחות. כבר לא
דרמטית כמו פעם. בוכה כדי לשחרר וממשיכה הלאה.
והנה, משהו נוגע בה. תמיד הייתה רגישה לסבל של אחרים.
אני מתנצלת בפניה. אומרת לה שתמשיך לחלום ולעשות. היא תלמד את הדברים בדרך
הכי טובה לה. היא לא תגור בקיבוץ כמו שרצתה, ולא תהיה דוקטור, אבל תעבור דברים
שיחזקו אותה, ויהפכו אותה למי שהיא היום.
בסוף בסוף, אני מחבקת אותה, ואומרת לה שהרי כל אחד מאיתנו בסופו של דבר
רוצה להרגיש אהוב ושייך. אני אומרת לה, שבגיל 34 היא הכי אהובה ושייכת שיש. אה.
ושהיא עדיין רוצה לשנות את העולם.
היא מחבקת אותי חזק חזק, סולחת ומבטיחה לזכור את בפעם הבאה שיהיה לה קשה.
אני הולכת, קלה יותר מקודם, להכין לי איזה תה חם ופיצה על פיתה כמו שהכנתי בגיל 16, בידיעה הברורה והשמחה שמחר
יום חדש, וגם מחר אוכל לקפל כביסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מדברת מהבטן