ממעמקים

קר. מאוד קר. עורה עטוף בחתיכות עור אשר תלשה מן החיה המתה לפני זמן מה. מספקות לה חום זמני.

אין בה מילים. רק הברות קטועות, צלילים חייתיים, נהמות. מדי פעם נתקלת היא בשכמותה, עיניים מצטלבות, רגש לא מוסבר עולה. אולי פחד. אולי סקרנות. בוחנת במבטה, בחושיה, ונעלמת. אין היא יודעת להסביר. מונעת מתוך אינסטינקט חייתי ויצר השרדותי. אין לה חוץ מחושיה החדים דבר.

היא לא יודעת בדידות מהי, משום שמעולם לא הייתה יחד. זכרון עמום של ימים קדומים יותר, של קרובים רחוקים שכמותה, משחק, זחילה, שד גדול נעוץ בין שיניה, מחמם אותה ומעורר בה תחושות נעימות.

חיה גדולה וטורפת שרדפה אחריה, גרמה לה לברוח, להתרחק. השמש עלתה ושקעה ימים רבים, אולי שנים, והיא המשיכה להתרחק, חושיה החדים מזהים את מיקום החיה, והיא בורחת ממנה, נעה בינות השיחים והעצים. רצה, נחבלת, בועטת, מלקקת פצעיה. שותה ממי הנהר, מתבוננת בסקרנות בגופה העירום, מחליקה בינות האבנים, נועצת מקלות מחודדים בדגים השטים, ואוכלת אותם מפרפרים בפיה, עד שקופאים הם.

קר. מאוד קר. כפות רגליה בלות, מחוספסות וקשות.

מרחוק, היא שומעת נהמה חלושה. חושיה מתחדדים. היא מפנה מבטה לכיוון הנהמה, כמו יודעת שתבוא עוד אחת אחריה. היא שמעה נהמה כזו בעבר. חיה פצועה, כואבת. החיה הקטנה שליוותה אותה זמן ארוך בעת מנוסתה, ונטרפה על ידי החיה הגדולה. זמן ארוך נהמה כך, עד שמתה. והיא- לידה. נוהמת את כאבה יחד איתה. מלקקת את דמה. נוזל שקוף מלוח יורד מעיניה. והיא רועדת ורוטטת כולה.

קר. מאוד קר. האויר כחול ואפור. עורה סמור.

הנהמה מתחזקת. מתוחה כולה, היא צועדת בהיסוס לכיוונה. פתח צר נגלה לעיניה. צר אך רחב דיו כדי לאפשר כניסתה לשם. הנהמות מתגברות. היא זוחלת בתוך המערה, כפופה ומכווצת, אור עמום בתוכה. ברכיה נשרטות ונחבלות, והיא לא חשה אותם. נמשכת בחושיה אל עבר הנהמה ההולכת וגוברת. היא יודעת כי היא צריכה להגיע לשם. אינה יודעת לשם מה.

לאחר זחילה ארוכה, הדרך נפתחת. היא נעמדת, מרגישה את החום מהמדורה הקטנה והגוועת ומזדקפת. מולה אחת שכמותה. צעירה יותר. בטנה גדולה, קשה ומתוחה, שדיה מלאים וגדולים. והיא נוהמת. לבדה. עוויתות כאב בפניה ופחד בעיניה. מבטה מזוגג. מסתכלת על זו שנכנסה בחשד, וחוזרת אל תוך עצמה.

הבוגרת מסתובבת על עקביה, וזוחלת החוצה.

דקות ארוכות עוברות עד שהיא חוזרת, ועצים בידיה, מוסיפה למדורה, מסדרת במיומנות, מפזרת את העשן. קצת קשה לה לנשום. הצעירה מסתכלת עליה ומבטה נרגע. הבוגרת אוחזת בה מתחת לבית שחיה, תומכת בה מאחור, מבלי שהיא בכלל יודעת מה בדיוק לעשות, אך נראה כי בכל זאת מוצאת היא דרך לעזור באופן כלשהו לצעירה. דם ניגר מבין רגליה של הצעירה. היא נוהמת בעוצמה. משחררת צעקה חדה של כאב ופחד.

הבוגרת מפזרת את האבנים תחת הצעירה. מקרבת אותה אל קירות המערה, כדי שתתמך. היא מניחה ראש על גבה של הצעירה, מלטפת אותה, מחממת את עכוזה. שוב הנוזל המלוח הזה מבין עיניה, מטשטש את ראייתה, ללא שתוכל לעצור אותו.

היא מורידה את פיסות עור החיה מגופה, מנגבת את הנוזלים מבין רגליה של הצעירה, שצעקותיה הולכות וגוברות. היא שוב זוחלת החוצה, וחוזרת מהר יותר הפעם, ועימה מים שאגרה בפיסת עור גדולה נוספת שהשילה מעליה. היא משקה את הצעירה, שמביטה בה בעיניה בתודה.

הצעירה אוחזת בה חזק. זרועותיה על כתפיה, והיא מנענעת את עכוזה בתנועות סיבוביות, מכופפת ברכיה, מותחת ידיה מעלה מעלה, נמתחת בתנועה חתולית עצלה ואיטית. הנהמות גוברות, הופכות חדות וכואבות יותר, תדירותן עולה. הצעירה מתכווצת, כמעט מועדת ונופלת, אך הבוגרת אוחזת בה בחוזקה, מרגישה היטב את כובד משקלה.

הבוגרת רואה שיער היוצא מבין רגליה של הצעירה, משעינה אותה שוב על קיר המערה, ואוחזת, ממתינה להתכווצות הבאה, כמו יודעת שתביא איתה עוד חלקים של גוף. היא לא באה.

היא לוחצת על בטנה של הצעירה. הצעירה בוהה, נהמותיה נחלשות. היא משכיבה את הצעירה על המצע שהכינה לה קודם. היא לוחצת שוב על בטנה, מושכת את השיער מבין רגליה, עד שמשתחרר גוף קטן, כחול, מדמם ומלוכלך, עם בליטה בין רגליו.

הבוגרת אוחזת בגוף הקטן, מלקקת, מסירה את הלכלוך, עוטפת, קורעת בשיניה את החוט המחבר אל הצעירה. שתיהן רועדות. אין תנועה בגוף הקטן. היא מחממת את הגוף הקטן, מניחה אותו על שדי הצעירה, כמו זוכרת את זכרונה הקדום. אין קול מן הגוף הקטן.

הצעירה נוהמת נהמה אחרונה, חזקה, ארוכה וחדה. היא כבר שמעה את הנהמה הזו בעבר. חתיכת בשר גדולה יוצאת מבין רגליה, והדם מתפשט סביב, מחמם את רגליהן.  לפתע משתתקת וידיה נרפות.

הבוגרת מנערת אותה, מרטיבה את פניה, לוקחת את הגוף הקטן מעליה. מנסה לנערו, ללקקו. קטן, מקומט ורפוי. חסר חיות כאמו.

כעת תורה של הבוגרת לנהום את נהמתה, נהמת שבירה וכאב. היא יודעת. חושיה חדים. היא חשה מתי החיה כבר אינה מסוכנת. היא חשה אם עלולה היא להתעורר משנתה. והיא חשה כאשר אין כל חיים בבשר שלפניה.

היא יושבת לצידם. הנוזל השקוף מלוח מעיניה מעוור אותה, גופה רוטט כבעבר. היא מכירה את התחושה, אין לה מילים עבורה. שוב. חסרת אונים. מיותמת.

לרגע הייתה ביחד. עתה היא בודדה.

כשהמדורה גוועת היא לוקחת את פיסות העור המדממות מעל הצעירה והגופיף הצעיר, עוטפת בהן את גופה שלה, זוחלת לאיטה החוצה. ברכיה כואבות מן האבנים, עורה נחתך ומשתפשף בקירות המערה הצרים והקרים.

קר. מאוד קר.

היא בורחת משם.

השמש עולה ושוקעת ימים רבים, אולי שנים, והיא ממשיכה להתרחק. חושיה החדים מכירים את מיקום המערה ומתרחקים ממנה. היא נעה בינות השיחים והעצים. רצה, נחבלת, בועטת, מלקקת פצעיה. שותה ממי הנהר, מתבוננת בסקרנות בגופה העירום, מחליקה בינות האבנים, נועצת מקלות מחודדים בדגים השטים, ואוכלת אותם מפרפרים בפיה, עד שקופאים הם. והיא איתם.