ממעמקים

בשנות העשרים שלי חייתי עם שותפים. סטודנטית צעירה בשכונה תל אביבית. חוזרת הביתה אל בית שאיננו בית הורי. כמה נפלא זה היה. עד שטופז (כן, היה לו שם ממש פלצני), התחיל לעלות לי על העצבים. הייתי חוזרת הביתה, מסתכלת אם האוטו שלו בחנייה ומתבעסת. הייתי מתעצבנת כל בוקר על השעה וחצי שלו באמבטיה, על המגבת הריחנית שלו, על איך שהוא היה אוכל עם צקצוקי לשון. ובעיקר, אבל בעיקר, הציקה לי הפאטתיות שלו. הוא פשוט ריחם על עצמו מדי. הכל היה לו קשה מדי, מסובך מדי, מתיש מדי. לעומת עמית, שהיה כזה זורם, חיוני, בריא בנפשו, היה לי קשה עם טופז.

עבר הזמן, עזבתי את דירת הסטודנטים לגור עם אישי היקר (עם הפוגות פה ושם), וזכרונו של טופז לא עזב אותי. הייתי בטוחה שפאטתיות זה הדבר הכי נוראי בעולם. כמה שנים אח"כ, במקום עבודתי, הייתה מישהי שהזכירה לי משהו דומה. עלובת החיים. עייפת החיים. אמא לשלושה, נטולת כל עניין בעבודה, באה בשביל הכסף, שום אתגר, שום כלום. פשוט מתה- מהלכת. בניגוד לטופז דווקא חיבבתי אותה כי היא הייתה נחמדה, אבל לא יכולתי שלא לשפוט אותה בגין עליבותה.

גדלתי עוד קצת. הבאתי ילדה לעולם. התבגרתי וראיתי שלגדל ילדה ולעבוד זה אתגר לא פשוט. הנושא של מי זה האדם הכי מאוס/ מעצבן ומה מאפיין אותו, התעצב וקיבל צורה חדשה. אני זוכרת שעשיתי איזה קורס שעזר לי פתאום להבין משהו עמוק הרבה יותר. פתאום הבנתי למה הוא כל כך עצבן אותי. לא כי הוא היה פאטתי. כי הוא היה במובן מסויים, פשוט גידול סרטני.

למה גידול סרטני? מה מאפיין גידול סרטני? גידול כזה מתרבה על חשבון הסביבה, ללא שום יכולת לעצור או לראות את זולתו. חשבתם פעם על זה שראשי התיבות של המילה "רע" הן בעצם "רק עצמי"? אותו אחד בהרבה מובנים היה כזה. חושב שהוא ורק הוא במרכז העולם. לא מתחשב, מעמיס על סביבתו את כל משקעיו, לא לוקח חלק בהתנהלות של הדירה שלנו, והופך עם הזמן למעמסה רגשית ופיזית.

האמת, שאם להיות כנה, לכולנו לדעתי יש את התכונה הסרטנית הזו לפעמים. אם להודות על האמת, רובנו, רוב הזמן, עסוקים בעצמנו. פה ושם יש יפי נפש (גם אני הייתי קצת כזאת לפני שהתפכחתי), פה ושם יש אלטרואיסטים אמיתיים שחושבים על טובת הסביבה ללא שיקולי אגו, אבל ככלל, כולנו, כולנו חולים במחלה הממארת הזו שנקראת "אהבה עצמית". בגלל זה אנחנו נראים ככה. החברה שלנו, הכלכלה שלנו, החינוך שלנו, העולם שלנו.

ושלא נטעה רגע: אדם חייב לדאוג לעצמו. זה הכרחי. אבל השאלה באיזו מידה. במידת ההכרחיות, כדי לקיים עצמו, לדאוג לבריאותו הרגשית והפיזית, לכלכלתו הבסיסית- אין בכך כל רע. השאלה עד כמה אנחנו מרחיקים לכת עם הדאגה לעצמנו. שני זוגות נעליים זה הגיוני. 10 זוגות כבר פחות. רכב למשפחה זה הכרחי. האמת שלפעמים אפילו שניים. אבל רכב ב 200 אלף שקל זה כבר לא הכרחיות. עגלה לילד ב 8000 שקל זאת לא הכרחיות.

ועוד דבר לסיום. לכל תכונה, אבל ממש לכל תכונה, יש שני צדדים. קנאה יכולה להיות שלילית כשהיא באה לגזול ממישהו משהו, והיא יכולה להיות חיובית כשהיא ממריצה מישהו להתנהג באופן דומה למישהו אחר (חרוץ יותר, טוב יותר וכו'). קמצנות יכולה להיות בעצם חסכנות כשמדובר על משהו נכון. להיטות ועצבים יכולים להיות חשובים כשצריך להגן על מישהו או על משהו (בגבולות הסביר). אין משהו שהוא רע לגמרי, למעט האהבה העצמית שדיברתי עליה קודם. הכל תלוי בניתוב של הרגש. בשביל עצמי או בשביל אחרים?

שש בוקר. אני קמה בעיניים טרוטות, ושולפת מהארון איזו קומבינציה שנראית לי הגיונית, נועלת נעליים ונוסעת לעבודה. אני מתיישבת במשרד, דנה, שותפתי לחדר, סטייליסטית חובבת, מצטרפת גם היא,ומתפתחת שיחת חולין משעשעת. בין לבין אני קולטת את מבטיה הבוחנים והלא מרוצים. אנחנו כבר מספיק חברות כדי שהיא תגיד לי בקור רוח "אני לא אוהבת את החולצה הזאת!". אני מתרצת ומסבירה, והיא עוברת לנעליים- "אבל למה חומות?".. אני בושה ונכלמת ומיד רצה לרכוש את הזוג הנכסף.לקטע המלא...

העוזרת שלי הייתה פה היום. ניקתה את הבית משהו משהו. חצי שעה אחר כך הכל כבר מתחיל להתלכלך. הילדה שופכת מים על הרצפה, השעועית שהאכלתי אותה ואותי מתפזרת בהיסח הדעת, רוטב הסויה של הסושי המאולתר מאטריות אורז מטפטף. ככה זה בחיים. מנקים, וכבר מכינים את עצמנו ללכלוך הבא. יוצאים מטיפול, נרגעים, משחררים, וכבר בדרך הביתה מתחילים לצבור שוב רגשות שליליים, כעסים. כאילו זה פשוט אף פעם לא נגמר. לא כאילו. בדיוק. בריש גלי (אגב, תמיר, אומרים ריש גלִי עם חיריק או גלֵי עם צירה? מזל שאפשר לכתוב בלי ניקוד..).

קנית מחשב חדש, טלוויזיה חדשה, שנייה אחר כך היא כבר ישנה כי יש משהו חדש יותר. סיימת את החופשה הרגע ומיד אתה חושב על החופשה הבאה. ואתה רוצה את זה. ואתה עובד בשביל זה. ואת עובדת בשביל זה. וכשאת/ה שם אתה חושב/ת על איך שזה ייגמר ומה יקרה אחר כך. אנחנו לא מפסיקים להגדיל את הכלי שלנו (לא את הכלי הזה, סוטה שכמוך). הכלי הזה שנקרא הרצון שלנו, האגו. הצורך להתמלא עוד ועוד. הצורך להתפתח, להיות עוד.

אני זוכרת שפעם על כסא הטיפולים שוחחתי על כך עם הפסיכית שלי (ככה קראתי לפסיכולוגית האהובה עלי ישתבח שמה). היא אמרה שאין בי את היכולת להיות ב BEING. להיות כאן ועכשיו. להיות נוכחת. היום דיברתי על זה שוב עם חברה יקרה: "כמה אנשים את מכירה שנמצאים ב BEING שלהם?". אולי חוץ ממנה, לפעמים, כמעט אף אחד. אז למה אנחנו רודפים את זה כל הזמן? סליחה. לא אנחנו, אני. בסדר. כל הנשמות הנפלאות פה חיות בשלווה, הרמוניה ואהבה חוץ ממני.

ובאמת, כמה כאלו כבר יש? ולמה זו משאת החיים שלנו לרצות להיות "צמח" במובן מסויים? להשתיק את הרצון הזה? הייתי רוצה לא להשתיק. אולי לשלוט בו. לכוון אותו נכון, את הרצון הזה. אבל מה בעצם עומד בבסיסו? הרצון להיטיב לעצמי. באמת. להגיע לשקט. שקט אמיתי. שלווה. אהבה. לחבק עצים ולהרגיש בהם קוסמוס שלם. לאהוב את כולם. שפע נתינה אינסופית.

אין סיכוי.

לא רואה איך אנחנו מגיעים לזה, לא רואה איך אני מגיעה לזה. אני רואה את האגו שלי מתפתח. יש לי יונדאי - למה אין לי מזדה. יש לי ילדה- למה אין לי שתיים. יש לי בית- למה יש לי רק שלושה וחצי חדרים ומשכנתא עד שיהיו לי נכדים, יש לי אוכל- למה אין קינוח. נו טוב, זה כבר ברור. ברגע שמילאתי את החסרון, זרעתי את התשתית לחסרון הבא. לא סתם אישי היקר לא מזדרז לתקוע את המדפים בבית. כי ברגע שהם יהיו, אני ארצה שהוא יביא לי את הירח.

והסביבה? הסביבה רק מחזקת את זה. רק אומרת לי "תקני עוד כזה ועוד קצת מזה ותהיי מאושרת באמת". המסרים שאני מוקפת בהם רדופים בתאוות שקר. המורה שלי לסוציולוגיה בתיכון קרא להם "צרכים כוזבים". אנחנו (ובעיקר נשים) הולכות לקנות לא רק בגלל שאנחנו מלקטות כדברי קושניר-שיבדל-לחיים-ארוכים, אלא כדי לחפות על צורך אמיתי, בסיסי, עמוק הרבה יותר. תקראו לו אהבה. תקראו לו שייכות. תקראו לו תחושת בטחון או עוד איזה משהו מפירמידת הצרכים של מאסלו או שלום כלל עולמי. זה לא משנה בכלל. ולרגע אנחנו משתיקות את החסרון הזה, וממלאות אותו בשקר, בבגד (יפה משו משו, במיוחד השמלה החדשה מזארה), בתכשיט (הכי אני אוהבת עגילים פשוטים ב 30 שקל מקסימום), או פשוט נוזפות באיש היקר שלנו, כי איכשהו, ולא ברור למה, הוא תמיד אשם.

אבל זו מהות הקיום שלנו. לרצות.

וזה מה שמניע את העולם.

ומה שמתבקש עכשיו זה לשאול איך. איך אם אני רוצה הכל לעצמי, ואת רוצה הכל לעצמך, והוא רוצה הכל לעצמו, והטייקונים והשרים בממשלה והאמהות החד הוריות והנכים (נכים באמת, לא רגשית) רוצים הכל לעצמם, או לא הכל, אבל העיקר שיהיה יותר ממישהו אחר- איך זה אמור לעבוד? יש פה התנגשות. זה א"ב של ניהול פרוייקטים. התקציב והמשאבים מוגבלים. אי אפשר הכל. משהו יבוא על חשבון משהו. ואם לא מתפשרים איפשהו בדרך, ומקבלים החלטה נכונה, שהולכים על קצת מזה וקצת מזה (או בעולמנו קצת לזה וקצת לזה)- אז מקבלים קדחת. לא מסיימים את הפרוייקט במקרה הטוב. במקרה הרע, פושטים את הרגל, קונסים אותך, מוכרים אותך, סוגרים את הברז, מפטרים אותך. רק דברים רעים יוצאים מזה.

ובגוף האנושי? אותו הדבר. מה זה סרטן? תא שרוצה לעצמו עוד ועוד. זה הכל. מתפשט כמו גידול. עד שהורג.

אז איך זה שמה שמבין מנהל גדול על החברה שלו, ומנהל פרוייקט על הפרוייקט שלו, וכל איש עסקים, ורופא וחולה, לא מבינים את אותו הדבר על העולם? שאי אפשר לרצות הכל. שמתישהו המשחק נגמר. יש פשיטת רגל.

ובדיוק כמו שהבית שלי מתלכלך שנייה אחרי שהעוזרת הולכת, ובדיוק בגלל שהרצון שלי ושל כולנו הוא אינסופי, נראה לי שכדאי שאני אתחיל לחשוב אחרת. לחשוב קצת על אחרים. לחשוב על העוזרת שלי ועל איך היא חיה לבד רק היא ואבא שלה, ולחשוב על אנשים אחרים, גם על האנשים בעבודה שלי, ועל איך הם מרגישים ומה הם צריכים, ועל סתם אנשים בתור בסופר או בתור ל KIKA (ככה, בין הכורסאות). ולא שאני מצטרפת מחר לאיזו תנועה שמחלקת אוכל לעניים או משהו כזה. יש כבר הרבה מאלו. אני רוצה להתחיל בשינוי התודעה שלי. בשינוי הכוונה שלי. לראות ולהרגיש עוד מישהו חוץ ממני.

והייתי שמחה אם גם התקשורת הייתה עושה את זה. מעודדת אנשים לחשוב ככה, במקום לצרוך ולקנות ולהשמיץ ולדרוס. ואז אולי התודעה של כולנו תתחיל לאט לאט להתעצב למשהו קצת אחר. והאגו שלי, לא שיפחת חלילה, ולא שיהיה צמח חלילה. פשוט יקבל מטרות אחרות. חשיבות אחרת. ואז אולי נוכל לעשות משהו הרבה יותר גדול מאשר להתעסק בעצמנו.

נ.ב. (אבל אז על מה אני אכתוב?? :-) )