ממעמקים

בת שבעים ושבע הייתה אַגַּליה. כבר הולכת עם מקל, ידיה כחושות ורועדות, שזופות מן השמש היוונית החמה והצורבת. עיניה תכולות ועמוקות.

בכל בוקר הייתה יוצאת אַגַּליה את ביתה, לבושה שמלה פרחונית, מטפחת קטנה לראשה וסל קטן בידה. יוצאת אל השוק הסמוך לנמל, קונה שם את מצרכיה, לעיתים דג טרי שנמשה זה הבוקר מן הים, וחוזרת אל ביתה להכין את ארוחת הצהריים.

לאחר מנוחת הצהריים, הייתה יוצאת שוב עם המקל, ללא הסל וללא המטפחת, אל הנמל. צועדת שם מקצה הרציף הראשון, סופרת את הספינות והסירות הקטנות, מברכת את הדייגים לשלום, ולבסוף נעצרת ברציף השלישי והאחרון, בסוף שורת הסירות, ומסתכלת אל הים הגדול, כאילו איבדה שם משהו. גם הדייגים שהכירוה היטב כבר שנים, לא ידעו על מה ולמה.

אשה חזקה ושמחה הייתה. למרות הליכתה הכפופה. מחייכת בשיניים בהירות וישרות אל שכניה. ועדיין, גם שנים אחרי, היה נדמה כי הייתה חוזרת מסיבוב הצהריים שלה בנמל מהורהרת, שקטה.

באחד מהבקרים בו יצאה אל השוק, נחת מבטה על שלט קטן בפאתי המסעדה המקומית: ספינתו של הקפיטן זאוס חוזרת אל העיירה ביום שני, לאחר שנים של סיבובים בעולם. שתייה במחירי מבצע לתושבי העיירה לצלילי הבוזוקי של דרוסוס בשעה ארבע אחר הצהריים.

אגליה קראה את השלט שוב ושוב. עצמה את עיניה וספרה. היום היה יום שישי. עוד 4 ימים למאורע הגדול. בימים שלאחר מכן, לא יצאה את ביתה. היו שאמרו כי חלתה. אגליה מעולם לא הייתה חולה.

ביום שני, לבשה אגליה את שמלתה הפרחונית, קשרה מטפחתה ולקחה את סלה אל השוק. קנתה מצרכים ושרה לעצמה שירים יווניים מסורתיים בקול רם, כשהמוכרים מצטרפים אליה בקריאות "יאסו אגליה!". אגליה מיהרה לביתה להכין את ארוחת הצהריים.

ביום שני, בשעה ארבע בדיוק, יצאה אגליה מפתח ביתה, אוחזת בידה את אישה, כריסוטופורוס, ויחד צעדו הישר לכיוון המסעדה. הדרך למסעדה לא הייתה ארוכה, אולם הפעם הלכה אגליה לאט במיוחד, לקול האצתו של כריסטופורוס. המחוגים בשעון הנמל הראו ארבע ושלושים כשהגיעו היא וכריסטופורוס אל המסעדה. החגיגה הייתה בעיצומה.  קפיטן זאוס לגם לגימה מן הבקבוק, וחבק אחד אחרי השני את באי המסעדה, מרים ילדה קטנה ומבוהלת על כתפו ומחייך אל העולם חיוך בשן מוזהבת מלאת חן.

דקות ספורות עמדה שם אגליה, מתבוננת בקפיטן המזדקן ולא אמרה דבר. חלפו עוד כמה רגעים, ואז הבחין הקפיטן באגליה והשתתק. חיוכו נעלם. הבוזוקי של דרוסוס השתתק ובאי המסעדה יחד איתו. אגליה הסתכלה בעיני הקפיטן וקראה בקול רם: "כריסטופורוס!". כריסטופורוס התקרב אל אגליה ונעץ בה מבטו כאומר בלי מילים: "מה עשית?".

"בוא כריסטופורוס". אמרה אגליה ותוך שהיא אומרת זאת, התבוננה בקפיטן זאוס, וירקה ברצפה בקולניות. אגליה שילבה זרועה בזרועו של כריסטופורוס, הסתובבה, ויצאה מן המסעדה. לא לפני שחייכה אל התושבים חיוך גדול של נצחון.

קפיטן זאוס עזב את העיירה עוד באותו הלילה.

מאותו היום, בכל יום אחרי מנוחת הצהריים, הייתה יוצאת עם המקל אל הנמל. צועדת שם מקצה הרציף הראשון, סופרת את הספינות והסירות הקטנות, מברכת את הדייגים לשלום, ולבסוף נעצרת ברציף השלישי והאחרון, בסוף שורת הסירות, מסתכלת אל הים הגדול ומחייכת.