עבר, הווה או עתיד?

סוף סוף מצאתי זמן לכתוב פרק :) אני ממש מתנצלת שלא יצא לי לכתוב...היה לי שבוע עמוס ביותר...

אתמול הייתי בברית של בן דודה שלי :) קוראים לו איתי ♥♥♥

טוב אז לפרק...

בבוקר סיפרתי לרוברטו על השיחה שלי עם אינה, הוא היה מבולבל ובצדק. אמרתי:"אני חושבת שכדאי שתחפש אותה. אולי היא זקוקה לך." רוברטו לא ענה והלך לחדרו. ניגשתי לדלת ושמעתי אותו מדבר עם מישהו, הוא אמר:"אני צריך שתחפש את מריה אצ'וורי ותחטוף אותה." הייתה שתיקה כמה דקות ואז רוברטו הוסיף:"לא אכפת לי מה יהיו ההשלכות, אני רוצה את הילדה אצלי תוך שלושה ימים." לא רציתי לשמוע עוד, הספיק לי מה ששמעתי.

כעבור שלושה ימים שמעתי דפיקה בדלת באמצע הארוחה שלי, הייתי לבד עם המשרתות. ניגשתי לפתוח את הדלת, כשפתחתי את הדלת ראיתי בחור גבוה מחזיק בין זרועותיו ילדה קטנה. "מי אתה?" שאלתי. 

הבחור לא ענה לשאלתי אך אמר:"תמסרי את הילדה לאדון אצ'וורי." הבחור הסתובב והלך. הילדה הקטנה בהתה בי ודמעות זלגו מתוך עיניי. ככל הנראה היא הייתה בת שנתיים, וככל הנראה הייתה ביתו של רוברטו. מיד חיבקתי אותה, אך היא התחילה לבכות עוד יותר. אמרתי:"אל תדאגי חמודה, לא אפגע בך..." אך היא המשיכה לבכות עוד יותר. בכי צורם כ"כ שלא יכולתי להמשיך לעמוד לידה. כנראה הילדה לא מבינה עברית, אלא רוסית, אם רוברטו סיפר לי שאשתו הייתה נוצריה ואני שמעתי מבטא רוסי כשדיברתי בטלפון. למרבה המזל למדתי רוסית בתיכון ושאלתי את הילדה:"מי את?" היא אמרה את שמה, ושאלתי בת כמה היא, והיא הראתה לי שתי אצבעות. היא בטוח הבת של רוברטו, אמרתי את שמה וחיכיתי לתגובה. עינייה נפתחו לרווחה והבכי פסק.

נכנסתי לבית ומרים נכנסה אחריי. "מי זו?" שאלה קרולינה.

"מרים, הבת של רוברטו."עניתי. לקחתי את מרים לחדר התינוקות, רוברטו צדק, זה החדר שתמיד חיכה לבואה.

כעבור כמה שעות היא נרדמה. וברגע שנרדמה צלצל פעמון בדלת, קרולינה פתחה ורוברטו נכנס.

"רוברטו יש לי משהו חשוב לומר לך." אמרתי.

"לא עכשיו, אני ממהר מחכים לי!" אמר בקשיחות.

"אבל זה דחוף." התעקשתי. רוברטו לא ענה והתעלם ממני.

"טוב בסדר. אבל אל תגיד לי אחר כך למה לא סיפרתי לך על הבת שלך." אמרתי בניסיון לתפוס את תשומת ליבו.

"מרים? מה איתה?" שאל.

"היא פה בבית." אמרתי.

"מה?! אני לא מאמין." צרח רוברטו בשמחה.

"ששש...היא ישנה." אמרתי בעודי מצחקקת בלחש.

"איפה היא?" שאל. הובלתי אותו לחדר. נכנסנו בשקט וראינו את מרים ישנה על הספה הורודה מכוסה בשמיכה לבנה, שעליה מצוייר דובון. מרים הייתה מחובקת עם דובון. עלה חיוך על פניו של רוברטו, חיוך עלה על פניי גם כן.

אמרתי:"בוא, לא נפריע לה, היא הייתה מאוד עצובה והיא בכתה הרבה אבל בסוף נרדמה..." יצאנו והוספתי:"אנחנו צריכים לדבר על אינה." פניו של רוברטו נעשו כעוסים וקשוחים. "היא לקחה את ביתי לשנתיים, כך אקח אותה גם אני." אמר.

"זאת נקמה?" שאלתי בתדהמה.

"לא, בואי נקרא לזה, שעכשיו תורי להיות עם מרים, וזהו לא נושא לוויכוח או לדיון." אמר. לא אהבתי את הרוברטו הזה. הוא היה גס רוח, קשוח ועצבני. "בזמן האחרון אני לא מזהה אותך." אמרתי בכעס. רוברטו לא ענה לי והתעלם ממני.

"אתה רואה, לזה אני מתכוונת, ההתעלמות שלך, ואתה עוד רצית להתחתן." אמרתי. רוברטו לא הגיב, דבר שהתחיל לעצבן אותי. התעלמתי ממנו בחזרה והלכתי לחדרי, החלפתי בגדים ויצאתי לשאוף אוויר צח. מחשבות הציפו אותי, הייתי חייבת לדבר עם אינה, אני עומדת להיות אמא ואני כבר יכולה להרגיש את ההרגשה שאמא מרגישה לילדיה. כשחזרתי הבייתה ראיתי את רוברטו עומד להכנס לחדר של מרים. "מה אתה עושה?" שאלתי.

"הולך למרים." אמר.

"היא ישנה."

"נו בסדר, אני אעיר אותה." אמר. עכשיו הוא עבר כל גבול פשוט התפרצתי עליו:"מה נראה לך?! אתה כ"כ לא הולך להעיר אותה. מה אתה חושב לעצמך שאתה לוקח אותה מאמא שלה. למען השם היא אמא שלה!!"

הוספתי:"אני עוזבת את הבית הזה ואתה לא תראה אותי ולא את התינוק, וחסר לך שאתה תיקח לי אותו גם כן! שמעת?"

"את מוכנה להרגע? אני לא נותן לך ללכת, במיוחד לא כשאת נסערת." אמר רוברטו.

"אל תעיר אותה בבקשה, היה לי ממש קשה להרדים אותה, היא זקוקה לאמא שלה, ואותך היא לא מכירה." אמרתי בייאוש.

לפתע צלצל הטלפון, עניתי:"הלו?"

"שלום, מדברת אינה, אפשר רוברטו?" שאלה אינה. לקחתי את השפורפרת ונתתי אותה לרוברטו.

"אינה." לחשתי.

"כן אינה?" שאל ברוסית. רוברטו הקשיב במשך כמה דקות ואחר כך התחיל לצעוק:"אני לא אחזיר לך אותה!" ואז הוסיף:"עכשיו היא תהיה איתי!" והוא ניתק.

"למה רוברטו? תפסיק לשחק אותי. אתה יודע שמרים זקוקה לאמא שלה, היא תינוקת!" אמרתי. ואז שמענו את מרים בוכה.נכנסנו במהירות לחדר. אמרתי:"שלום לך נסיכה, איך ישנת?"

"מי זה?" שאלה והצביעה על רוברטו.

"זה אבא שלך."

"אבא?" שאלה.

"שלום לך נסיכה, אני אבא שלך." אמר רוברטו. מרים פסעה אחורנית ואחר כך ניגשה אליי וביקשה שארים אותה. הרמתי אותה והיא שמה את ראשה על כתפי. "אל תפחדי." אמר רוברטו.

"אתה רע...צועק." אמרה מרים. רוברטו נדהם מהתגובה של ביתו.

"ואמא?" שאלה מרים.

איך הפרק?

מקווה שנהנתן ♥♥

היה לי ממש כיף לכתוב אותו, אני מקווה להעלות את הפרק הבא עוד השבוע :)

קרדיט לשאנל על החתימה :)

אני ממש מצטערת שלא כתבתי אתמול פרק, אני יודעת שהבטחתי אבל פשוט אני ממש בלחץ...

נולד לי אתמול בן דודה :) אז הייתי בבית החולים, והיום אני נוסעת שוב וגם יש לי להתכונן למבחן בכימיה, אוף כמה לחץ :(

טוב אז אני מקווה שמבינים אותי. ועכשיו לפרק:

כנראה שהגיע הבוקר כי רוברטו התחיל להתעורר. עיניו היו סגורות והוא הושיט את ידיו לצדדים והתמתח, תוך כדי התמתחות הוא פיהק.

"בוקר טוב קארין, לא ישנת?" שאל ודאגה ניכרת נשמעה בקולו. לא עניתי. לא יצאו לי מילים מהפה. שמעתי צעדים שמתקרבים לחדר, כנראה שגם רוברטו שמע כי הוא הסתכל על הדלת בציפייה לראותה נפתחת. העוזרת נכנסה ואמרה:"הגיע מכתב עבור קארין." היא הניחה את המכתב והלכה. רוברטו לקח את המכתב והראה לי אותו. הסתכלתי על המכתב, רוברטו פתח אותו וקרא. בסוף הקריאה חיוך ענקי הופיע באמצע פניו. 

עיניי נפתחו לרווחה כששמעתי את הידיעה שבישר לי, הוא אמר:"את בהריון קארין, יהיה לנו ילד. זאת התשובה מהבדיקה שעשית לפני כמה ימים." רוברטו היה כ"כ מאושר, הוא חיבק אותי חזק כ"כ שנזכרתי בחיבוק הכואב של טיילור. "דיי!" צרחתי.

"אני מצטער, סליחה." אמר רוברטו.

"אל תתרגשי אהובתי, אני יודע שעכשיו לא קל לך, אבל את תתגברי, אנחנו נתגבר, יהיה בסדר, תהיה לנו משפחה." אמר בשמחה.

'להתחתן?! עכשיו?! אני בת 21 אני ילדה בעצמי, אין לי ראש לזה ובמיוחד אחרי מה שעברתי.' אבל הבשורה בכל זאת שמחה אותי, אבל אני בספק שהעובר חי, עברתי... אני לא רוצה לומר מה, אבל עברתי... אז אם הוא לא חי, אני אהרוג את טיילור אני נשבעת.

אחרי כמה שעות חזרתי לעצמי. הלכתי להתקלח ואחרי שסיימתי הסתכלתי על עצמי במראה, הסתכלתי על הבטן שלי, ציפיתי שאראה משהו חדש, דבר שעוד לא ראיתי, אבל הכל היה רגיל.

ירדתי לקומה הראשונה, חיפשתי את רוברטו. (אני שונאת לחפש אותו.) כשמצאתי אותו הוא אמר:"הזמנתי לך טור לפסיכולוג."

"מה?! למה?! אני לא פסיכית!" אמרתי בכעס.

"לא כל פסיכי הולך לפסיכולוג, הוא בסה"כ יעזור לך, בכל זאת עברת טראומה לא קלה, ואת עוד בהריון." אמר.

"לא רוצה ללכת, אתה לא תקבע כלום, מי אמר בכלל שאני זקוקה לפסיכולוג?!" הלכתי לחדר שלי וננעלתי שם. אני שונאת שאומרים לי מה לעשות. אם הוא חושב שאחרי הלידה אני אתחתן איתו אז הוא טועה, הוא לא הגבר של חיי. מערכת היחסים הזאת נוחה לי כרגע ומאוד כיף לי בא. אבל להתחתן ממש לא עכשיו ובטח שלא איתו. רוברטו ניגש לחדר ודפק. "לך." אמרתי.

"תפתחי, ביטלתי את הטור אם זה מה שאת רוצה." הלכתי ופתחתי את הדלת.

"מצטער, לא חשבתי שתכעסי, בכל מקרה את תראי שהכל יהיה בסדר, את תלדי ותהיה לנו משפחה..."

קטעתי אותו ואמרתי:"זאת כאילו הצעת נישואים?"

"סוג של." אמר וצחק.

"אז התשובה היא לא." אמרתי, ורוברטו הפסיק לצחוק.

"מה זאת אומרת לא?" שאל המום.

"מה לא ברור? לא זה לא, שלילי, לא חיובי..." אמרתי וגלגתי עיניים.

"אבל..." אמר וקטעתי אותו שוב.

"שום אבל, אבל לא מתכוונת להתחתן ובטח שלא עכשיו, עוד כמה שנים טובות." רוברטו היה המום מדבריי, את האמת אני חושבת שקצת הייתי לא בסדר, בכל זאת הפלתי עליו פצצה. "תשאירי אותי לבד." ביקש.

יצאתי מחדרי באיטיות חושבת על כל הדברים שקרו לי. היה לי מין פלשבאק מוזר וקצת איבדתי שיווי משקל, וטוב שהיה לידי ארון שהיה אפשר להתייצב בעזרתו.

אחרי כמה דקות יצא מהחדר והגיע לסלון. "אני רוצה שתדעי שלא משנה מה, אני יהיה איתך עד הלידה ואחריה. אני לא מוותר על התינוק הזה, מספיק איבדתי תינוקת אחת. אני לא אוותר יותר!" אמר, הרגשתי את הכאב בקולו, ריחמתי עליו.

"אז מה זה אומר עלינו?" שאלתי.

"את עוד שואלת?! קבעת כבר לא?" אמר.

"אמרתי בסה"כ שאני לא רוצה להתחתן, לא שזה נגמר בינינו."

"מבחינתי זה מספיק." אמר.

"טוב אז זהו! אני אלך לאסוף את חפציי." אמרתי.

"לא, את יכולה להשאר כאן עד שתלדי ועד שהתינוק יהיה בן 5 שנים." אמר רוברטו. התלהבתי מהרעיון אבל לא אהבתי שרוברטו מרגיש כזו אחריות לגבי התינוק. "תודה והכל." אמרתי, למרות שלא הייתי בטוחה אם אני עושה את הדבר הנכון במצב שאני נמצאת בו כרגע.

אני לא מאמינה הפאלפון מצלצל כרגע וזה טיילור. אין בושה לבן אדם הזה, איך הוא מעז? לא עניתי ואחרי כמה דקות קיבלתי הודעה. פתחתי והיה כתוב כך:

"מצטער על הכל! מחר יש עבודה, תקבעי לי פגישה עם ארמנדו מחברת "אש" ממיאמי."

שלחתי בחזרה:

"אני מתפטרת אם זה לא היה מובן, תחפש לך עוזרת חדשה!!!"

כעבור שתי שניות נשלחה ממנו עוד הודעה:

"ממש לא, אל תשכחי ש... ועל עוגמת הנפש אני מוריד לך אלף דולר שאת אומרת שעכשיו נשאר לך: 165,000 דולר."

החזרתי הודעה ואני מקווה שהיא תהיה האחרונה:

"לא אכפת לי ממה שהורדת! אני עדיין מתפטרת וכבר לא עובדת אצלך! אני אחזיר לך את הכסף."

ואחרי ההודעה הזו לא הגיעו יותר הודעות, וטוב שכך.

בלילה לא הצלחתי להרדם, חשבתי על 9 החודשים שאני אמורה לשאת את התינוק בתוכי. אוף למה עכשיו תינוק? אני רק בת 21  עוד חצי שנה אני אהיה בת 22, לא מתאים לי כל העיניין הזה של  להיות אמא! אחרי כמה דקות של מחשבות רצופות צלצל הטלפון.

עניתי בשקט כדי לא להעיר אף אחד:"הלו?"

"שלום, מדברת אינה, אפשר מדברת עם רוברטו?" שאלה.

"מי מבקשת אותו?"

"אינה. אני הייתי אישתו שלו פעם." אמרה. הבנתי שזו גרושתו.

"רוברטו ישן כרגע, תוכלי להתקשר מאוחר יותר? או שזה ממש דחוף?"

"זה חשוב מאוד, ייתכן שלא אוכל מתקשרת זמן אחר." אמרה. אבל לפני שהספקתי לענות הגברת ניתקה. היה לה קול מוזר עם מבטא רוסי.

אני לא מאמינה שהיא חזרה, רוברטו יהיה מאושר.

נו אז איך?

סוף סוף הצלחתי להעריך! יאיי :)