הכרנו בתקופה שכבר שנינו היינו פרודים. גם פיזית כבר גרו כולם בבתים שונים. אנחנו מגדירים את עצמו כקבוצת תמיכה של שני אנשים, לא זוג. הכל כואב מידי, טרי מידי. אני אפילו לא חושבת שיש שם משיכה מינית, אבל כייף לנו ביחד ואנחנו עוברים חרא דומה אז אנחנו יכולים לחלוק. זה הכל.

החלטנו, במשותף, לעשות שת"פ עיסקי קטן, והתגלתה ביננו אי הבנה. שנינו היינו עסוקים בלהסביר אחד לשני שהידידות שלנו מעל הכל והיא חשובה לנו, אבל אני הייתי עסוקה גם בלוותר על הכל (למרות שעסקית ניראה לי שבאמת אני צדקתי), העיקר שנישאר חברים, והוא היה עסוק בלהסביר שאני חשובה לו, ובמקביל לקבל את הויתור שלי, כמעט לחלוטין.

רק אחרי שנחתם ההסכם החדש הבנתי שחזרתי לדפוס הישן- אני מוותרת על הכל, גם על מה שמגיע לי באופן הכי ברור, ואני מוותרת על זה כדי שישארו איתי, כדי שימשיכו להיות חברים שלי.

כן, זה קטן, זה עסקים ולפעמים בעסקים כדאי לעשות את זה, כן יש שתי פנים לעניין הזה- אבל בתוך תוכי אני יודעת- אני ויתרתי כי פחדתי שנפסיק להיות אחד בשביל השניה. אני נהגתי לפי הדפוסים הישנים. אני אוותר- רק תישאר.

ככה זה מתחיל. היום אני כבר יודעת לשים לב. אני מוותרת והוא צודק, הוא מסביר כמה אני חשובה לו אבל... ואני מוותרת. לא חשוב המחיר. העיקר שאני חשובה למישהו. או שלפחות יש מי שאומר שאני חשובה לו.

עצרתי הכל. התרחקתי. נבהלתי. אני לא נכנסת למצב כזה שוב.