המחברת האדומה- סיפור בהמשכים

בסרטים תמיד אומרים שכשאתה רואה את זה, את המוות שלך שמתקר אלייך ועומד להכות בך עוד כמה רגעים, אתה רואה את כל חייך עוברים לפנייך בכמה שניות. 

זה לא קרה לי. 

ראיתי את אנתוני עומד מעליי, לוחץ אותי לקיר בחוזקה עצומה שלא ידעתי שקיימת בו, בצורה שהתאמצתי לנשום. כל זה קרה בהילוך איטי. הרגשתי שכל חושיי מתחדדים. יכולתי, במין יכולת על טבעית כזאת, להסתכל על סלון ביתי ולהתרכז בכל הפרטים הקטנים יחדיו. יכולתי לשמוע את אוושת הרוח של ידו של אנתוני כשהניף את הסכין למעלה. הרגשתי את אותו פחד עצום, ועם זאת... מין שלווה קסומה. 

ידו נעצרה לפתע באוויר, כשלהב הסכין החד מכוון אליי. הישרתי את מבטי אל עיניו. אותו שחור אפל שהכרתי ולמדתי לאהוב נעץ בי את מבטו בערסיות.הזדמנות לעצור אותו. 
"למה אני, אנתוני?" יריתי את המילים במהירות פן יחליט להמשיך בפעולתו, מנסה להתעלם מהזיעה הקרה שטיפטפה מפניי אל בגדיי. "תגיד לי למה דווקא אני היא זאת שצריכה להמשיך איתך!"  

"גורל." קולו היה צרוד ומרוסק. "הכול חוזר בסופו של דבר אליו. אני מניח שזה... הגורל שלך פשוט." בעודו מדבר, נוכחתי ברעד שהמראה הזה... איך שאנתוני נראה עכשיו... זה היה בדיוק מראו בחלום שלי. מתאבל על דבר מה. מתאבל עליי. אין עוד הרבה זמן...  אין לי עוד הרבה זמן. שוב אותה שלווה רגעית נפלה עליי כשפירושו של כל הפחד שנפרש על גביי חודשים התבהר פתאום. שלווה רגעית שמייד חלפה, לא משאירה זכר אחריה. אנתוני עמד מעליי, עיניו נעוצות בי והסכין בתוך כף ידו הרועדת. הרגשתי איך רגליי לא מחזיקות אותי יותר וקרסתי על הרצפה, משפילה את ראשי. יבבה ענקית נפלטה מפי. יבבה של ייאוש. 

"בבקשה לא..." לחשתי לו בקול צרוד, מתייפחת. "אנתוני, תחשוב על אמא שלי... אתה חיבבתי אותה, נכון? אני הדבר היחידי שנשאר לה... אל תפריד אותי ממנה!" הדמעות התעצמו יותר ויותר. אנתוני רכן אליי.  

"את לא יודעת כלום על הסבל שאני עובר פה, כשאני כבר מת." הוא הרים את ראשי אליו באצבעות עדינות, ועברו כמה שניות שבהן הסתכלנו אחד על השני, הוא בעיניו הקפואות ואני בעיני הנוצצות מדמעות. הוא היה יכול להכניע אותי כך, במבטו... לשכנע אותי שלמות זה בסדר,כל עוד אני אשאר איתו. אבל אני לא מוכנה למות. בתנועה מהירה שלחתי את רגלי אליו ללא מטרה, רק לפגוע ולהימלט. ידיעה שפגעתי במקום רגיש קמתי, אחוזת טירוף, מנסה להגיע אל דלת ביתי לצאת ולשכוח ממנו. רק לשכוח מהכול. 

"את חשבת שאפשר לברוח ממני?!" כרוח רפאים הוא הופיע לפניי פתאום, חוסם ממני את הדלת. שום סימן לכאב לא ניכר עליו. רק מערבולת של צער וכעס."לא! לא! תן לי ללכת!!!" צרחתי בכל גרוני, מתנפלת עליו ומתחילה להטיח בו את אגרופיי, בכל טיפת כוח שנשארה בי... להגיע אל הדלת שמאחוריו.

"תשחרר אותי!!!" המשכתי לצרוח ולהאבק בו כשהוא אחז בי בכאב, לחץ ולחץ. אולי מישהו יישמע. אולי מישהו יבוא לבדוק מה קרה. הוא הרים אותי בשתי ידיו והשליך אותי בחוזקה על הקיר שבצדו השני של החדר. הוטחתי בקיר בעוצמה ונפלתי על הרצפה, קראק חזק הידהד באוזניי כשרגלי התעקמה ונשברה כתוצאה מהפגיעה החזקה. "אהההה!!!" צרחתי וייבבתי. הכאב הציף אותי, מאיים להכניע אותי, להטביע אותי. ואני נאבקת להיאחז במציאות ורק לא להיסחף איתו, לאבד הכרה ולהישאר עם החושך. שמעתי את צעדיו מתקרבים אליי, וממקום שוכבי על הרצפה כל מה שיכולתי לראות היה את נעליו השחורות האלגנטיות לפניי. הוא כרע אליי כך שיכולתי לראות את כולו. ניסיתי להתרכז, לנער את ראשי ולהתיישב. אבל כל תנועה עוררה גל חדש של כאב ברגלי... ממש יכולתי להרגיש את פעימות לבי ברגל השבורה. 

"אני מצטער. על הרגל," הוא אמר לי ועזר לי להתיישב. "באמת חשבת שאת יכולה להסב לי כאב פיזי? אני רוח רפאים, אמה!" הוא הוציא שוב את הסכין מככס הג'קט שלו והביט בלהב. אנתוני הסיט את שערי מאוזני ולחש בה, הפעם בקולו הרגוע והעמוק שכל כך התגעגעתי אליו "אני בכל זאת אוהב אותך." 

"רק- תעשה את זה בלי כאב..." מילמלתי. שייגמר כבר. שייגמר. שיעשה את זה כבר. 

ואז הרגשתי את זה.

להב של סכין חדה שחודרת לתוך בטני העליונה, חותכת את בשרי... בלי ששמתי לב אני שוכבת על השטיח הלבן החדש שלנו שחציו כבר אדום, ושנייה לפני שאיבדתי את הכרתי אני צופה באנתוני המעיף בי מבט אחרון וסוגר את דלת ביתי אחריו. 

מקווה שהצלחתי ליצור מתח! 

המשך שבוע טוב לכולנו.

הוא סיפר לי הכול.

"הייתי נער מאושר, את מבינה? חיים נורמליים.... הייתי אחד מהבנים הכי מקובלים, ספורטאי, שחקן פוטבול. הייתה לי החברה הכי כוסית בבית הספר, מעודדת. עד שהבן זונה הזה, בויד, הרג אותי. ואני לא מתתי, אני הייתי צריך להמשיך להסתובב פה, ביקום הזה!! חסר נשמה, חסר חיים, חסר עתיד..."

זה לא הגיוני, זה לא קורה. זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני!!

"...הייתי זקוק לסגירת מעגל כדי שאני אוכל לעבור הלאה. נשמה טהורה, נקייה, חדשה. ואז נזכרתי בהכול. איך שבלילה הנורא, הלילה האחרון שלי, כשהייתי בניתוח כל הלילה לפני שמתתי. מתנדנד בין חיים ומוות. אני ראיתי אותך, אמה. כל הזמן שהייתי רדום וגוסס... הפנים שלך הופיעו לפניי. לא ראיתי אותך בחיי לפני זה, ופתאום הפנים שלך מופיעות בראשי כשאני גוסס... השיער הבלונדיני הרך והזהוב שלך עף ברוח, נופל לך על הפנים... והחיוך שלך, החיוך שלך היה החיוך הכי נהדר שראיתי בכל ימי חיי. ממש הרגשתי כאילו החיוך שלך זה מה שהחזיק אותי בחיים כל הזמן הזה, אמה!"

תפסיק לדבר. תפסיק לדבר. אתה לא מת. תפסיק לדבר.

"...ופתאום התעוררתי. כל מה שראיתי היה יריעת בד לבנה שכיסתה אותי. ניסיתי להזיז את עצמי. גיליתי שאני יכול, והתיישבתי. הזזתי מעליי את יריעת הבד. גיליתי שאני יושב על מיטה מין משטח מתכתי בתוך חדר חשוך. מסביבי היו עוד הרבה משטחים מתכתיים כאלה, שעליהם שכבו גושים מכוסים ביריעות בד לבנות... גופות. הבנתי שאני בחדר המתים בבית החולים. קמתי, בכוונה לצאת מהחדר, אולי אפילו לחזור הביתה לאבא ואמא, פשוט להגיד 'ריפאו אותי' ולחבק אותם... אבל אז הסתכלתי אחורה, וראיתי את עצמי. זה היה אני, אבל שונה. הייתי שכוב על משטח המתכת בעיניים עצומות, קפוא, חסר חיים. מפוחד, נשארתי שם, בחדר המתים. יושב מקופל ליד הגופה של עצמי. עד שהבנתי שאני רוח. שאני אפילו לא יכול להרגיש את עצמי. ככה יצאתי מהחדר, ואף אחד לא ראה אותי. ככה הסתובבתי... רוח חסרת נשמה בסמטאות החשוכות של קליבלנד."

הוא השתהה והביט בי לכמה רגעים. פניי היו רטובות מדמעות, וההבנה שאנתוני מת החלה לחלחל בתוכי באיטיות...

"ובסופו של דבר הכול חזר אלייך. איכשהו, אני אפילו לא בדיוק יודע איך, הגעתי לפה, בעקבותייך, הנערה שהחזיקה אותי בחיים כשפירפרתי על שולחן הניתוחים מחובר לאינספור מכשירים. וכשמצאתי אותך, הכול פשוט השתנה מקצה לקצה. אנשים יכלו לראות אותי שוב. זכיתי להרגיש את עצמי. זכיתי לאהוב אותך."

הייתה שתיקה, השתיקה הכבדה בחיי. 

"לאן נעלמת, אנתוני?" אמרתי, מתייפחת. 

"לחלק הזה עוד נגיע." 

"ומ-מתי אתה... עובר ל-עולם הבא?" המילים בקושי יצאו מפי. הרגשתי שאנתוני, שהיה כל מה שהכרתי עד עכשיו, מתחיל להתנדף... לחמוק מידיי. 

"אז זהו, שכאן זה... החלק המסובך."

"אז תסביר לי." 

"קודם אני אתחיל בשאלה, אמה. האם את רוצה שאני אמשיך הלאה? לעולם הבא או מה שזה לא יהיה לעזאזל? או שאת רוצה שאני אשאר כאן, ונמשיך לאהוב אחד את השני, כמו מקודם?"

לא עניתי. התעמקתי על מילותיו של אנתוני. האם באמת המצב יכול לחזור להיות כפי שהיה? לרגע הרעיון קסם לי כשנזכרתי בימים מלפני מספר חודשים, כשהייתי מאוהבת באנתוני באמת ובתמים, מסונוורת מחבורותו. בלי חשדות, תהיות, פחדים. מאז שהכרתי אותו, בזמן קצר כל כך, הוא נעשה בשבילי הכול. מהר מדי. אבל שום דבר אף פעם לא יוכל לחזור למה שהיה.

"לא." התייפחתי. 

"מה לא?"

"אנחנו לא נחזור להיות מאוהבים אחד בשני כמו שהיינו. אפילו שאתה חושב שכן, אנתוני, זה שקר." 

"הבנתי." הוא הסיט את מבטו ממני, ושום רגש לא הופיע על פניו כאשר דחיתי אותו. כאילו לא אכפת לו. "אז עכשיו את יכולה לדעת את החלק שנוגע בך." 

הוא קם, והתקרב אל דלת הכניסה. לא הבנתי מה הוא עושה, עד שראיתי אותו לוקח את המפתח שעל המדף, נועל את הדלת ומכניס את המפתח לכיסו. הוא התקרב אליי בצעדים איטיים, וכל תנועה שהוא עשה העבירה בי רעידות פחד, כול מה שהרגשתי אליו החל להתערבל. אנתוני הכניס את ידו לכיסו והוציא משהו מנצנץ. זה היה להב של סכין. נוכחתי וקמתי במהירות, מתרחקת ממנו. 
 "אנתוני, מה- מה אתה עושה?" שאלתי בלחישה צרודה. דמעותיי הקשו על ראייתי. כל מה שרציתי היה לפרוץ החוצה מתוך ביתי, להתרחק ממושא אהבתי כמה שיותר. לברוח מאנתוני. 

"את מבינה, אמה, הבעיה היחידה בלהמשיך הלאה בשבילי... היא שהדרך היחדה שאני אוכל לעשות זאת, היא אם את תבואי איתי." הוא אמר בקול קר ונחשי, וכמו בהילוך איטי ראיתי איך הוא מניף את היד האוחזת בסכין למעלה.