'אז, את עומדת בלחץ?'

'מה? איזה לחץ? אין כזה'

'באמת? איך זה קרה?'

'אין לי באמת מה לעשות בצופים,

הריקוד כבר לא מרכזי בכלל והצטמצם ליום אחד מסכן,

הצטרפתי לגרעין חדש אבל גם הוא לא מתפקד, ובית ספר

לא באמת מפריע.'

מצחיק לקלוט את עצמי במצב הזה. במצב הריק הזה. זה לא שאין לי מה לעשות, זה לא שאני צריכה להתאמץ בשביל למצוא את מה שאני חייבת לעשות עכשיו, פשוט אין לי שום צורך בזה. אין לי צורך בלהצליח במבחן או בגרות. ברור שאני אתאכזב לציון סביר אבל אין כל שאיפה. לאן יש לי לשאוף? למה לשאוף?

לפעמים לבחון את השפה שלנו ואת המילים שיוצאות לנו מתוך הרגל כל כך בפשטות מביא נקודות. פעם הייתי קוראת למספר טלפון של ההורים של אמא בבית- סבא וסבתא, היום אני רק אומרת שאני הולכת לסבתא, כאילו סבא לא קיים. הוא באמת כבר לא קיים- אבל לראות את האהבה שלהם לפעמים זה דבר מדהים.

הוא עם אלצהיימר והיא עם דלקת פרקים ובעיות שלא נגמרות. היא צריכה שהוא ידאג לה אבל הוא כבר עוד מעט לא יכיר את עצמו אז היא דואגת לשניהם. היא גוערת בו שיתקלח עכשיו, והוא אומר למה? היא קמה אליו והוא פועל מתוך אינסטינקט חסר הסבר וגם קם אליה, כמו גוף שנכנס בו שד חסר הגיון אך מלא פקודות. הם מתקרבים, היא מקיפה אותו בידיים שלה, היא לא מצליחה ממש והוא עושה אחריה, בלי כל הבנה מה קורה. הוא כבר מצליח להקיף אותה, זה יותר פשוט.  היא אומרת לו -'תמתח' והוא מותח אותה כלפי מעלה, מיישר לה את הגב. ואז כמו תינוק קטן מביא לה את היד. הם מחזיקים ידיים. הם מתקדמים יחד. הוא לא יודע לאן. לה זה כבר די ברור. כמו לעבר השקיעה, יד ביד. אך היעד מעט שונה- המקלחת. הוא נותן נשיקת פרידה ונכנס. היא מחזירה לו נשיקה קטנה לפני שנסגרת הדלת. היא חוזרת לשבת, עם הבעה שמחה, אין לשכוח את חובת התגובה מצידה- אנחנו חמודים למרות הכל לא?

בדרך כלל ההערות עצבניות, הפקודות באות בגערות. אבל לפעמים גם ככה הדברים מתקדמים.

כשהייתי קטנה הערצתי אותו, אמרתי שהוא כמו אבא שלי. אני לא יכולה ללכת לבקר אותם, זה כואב מידי.

עוד מעט אני בת 18, מבחינה חוקית אני יכולה פשוט לסוע לבית שמש ולדפוק על הדלת לחייך לאדם שיפתח ולומר לו- שלום. הוא יסתכל במבט קצת מוזר אולי עקום  אך עם קמצוץ של מוכר. למה הפנים מוכרות? אני אדקלם בראשי כבר את תיאור הסיטואציה , את ההבנה שאני נראת בדיוק כמו אמא שלי כשהייתה בגילי, חוץ מהעיניים, שמזכירות לו את עצמו. אבל אז אני אמהר ואומר, אוי מצטערת, כנראה התבלבתי בבניין ואסתובב. אני אחזור הביתה, והוא ישאר שם. אני אהיה בת 18.

אני לא אעשה עם זה דבר, ברור לי שהכל הוא רק דיבורים וסיפורים, ברור לי שהמצב כמו שהוא לא יתקדם לשום מקום חיובי.

למדתי לדכא את עצמי ולהתיש, לבטל לשאיפות.

מעניין לאן נתקדם מכאן