Tangled

יש כל כך הרבה מידע ללמוד ורעיונות
לשקול, זה קצת מפחיד אותי. אינסוף מילים ניצבות מול עיניי, ואני עושה את מירב
המאמצים על מנת לחבר ביניהן ולהסיק מהן מסקנות אמתיות על המציאות.

לעתים אני חוששת שאני לא מסוגלת להכיל את כל זה כרגע. מילא אם הייתי מחונכת לרצות ללמוד, אם איזושהי דמות בילדותי הייתה מעודדת אותי להרחיב אופקים ולהכיר יותר ממה שקיים בעיר הקטנה והמרוחקת שלי, היה לי קל יותר לעשות את זה עכשיו.
לצערי, הסיטואציה היא שכל מה שציפו ממני לעשות רוב חיי, זה לחשוב בהתאם למסגרת ולהישמע להוראות.
אבל גדלתי, אני כבר לא בקצה, ואני אישיות בעלת אידאות ועמדות כלפי המציאות, כאלו שאני רוצה להרחיב.
אני חשה חרטה גדולה על זה שזה קרה בשנתיים האחרונות. שנים של בזבוז זמן. סבלתי ונחנקתי, מעולם לא חדלתי להרהר על משמעות, אבל כעסתי על עצמי בגלל ש"חשבתי יותר מדי".
אילו רק ידעתי שזה מקובל ולגיטימי לחשוב יותר מדי, זה אומר שאני בת אדם עם מוח.
אילו רק ידעתי שיש יותר לחיים מקשרים בינאישיים ורגשות סובייקטיביים.
אילו רק ידעתי למה לעזאזל אני רוצה להתאבד,

וכמה אני שמחה שעכשיו אני כבר לא.