לא כתבתי פה המון זמן, והרבה יותר זמן לא כתבתי פה בצורה רצינית... סתם שתדעו אם לא שמתם לב.ואם אתם כבר פה ואם כבר יש לכם סבלנות לקרוא קצת (וגם אם לא) אז יש לי משו קטן שמעיק עליי
שהגעתי למסקנה לגביו שפה זה המקום לפרוק אותו, כי לפעמים מכה בי שוב הצורך הזה.
הייתה לי פעם בחורה, קצת פראית קצת לא ברורה...
הכרתי בעבודה מישהי לפני כמה חודשים, ומהרגע שבאמת יצא לנו לדבר היתחברנו ממש טוב.
שיחות ארוכות אל תוך הלילה על בסיס יומי, חוש הומור דומה, טעם מוזיקלי שמיתחבר לא רע אפילו שלא תואם בדיוק וכו'
ואני הודה והתוודה, לא פסלתי גם את האופציה להפוך את הקשר הזה גם לזוגיות בשלב כזה או אחר,
אחרי שראיתי שמבחינתה לא בדיוק לשם נושבת הרוח ירדתי מהר מאוד מהנושא והמשכנו בידידותיינו האיכותית שנראה כאילו רק מתחזקת לה.
ואז במכונית שכורה, הרסתי לה את הצורה...
ואני לא יודע להגיד מה בדיוק קרה שם אבל באחת השיחות האחרונות שלנו לפני כמה ימים ברגע שניתקתי את הטלפון הייתה לי הרגשה פנימית,
מעיין מועקה לא ברורה כאילו משהו נהרס ומשום מה הייתה שם גם תחושת אשם לא ברורה...
ובאמת שלא היה שום דבר חוץ מהתחושה הזאת באותה שיחה, לא אמירה חריגה, לא רמיזה על משהו, לא טון עצבני או עצוב או כל דבר
פשוט שיחה.
ועכשיו אני מתגעגע...
האמת שמאז אני גם מרגיש שהכל התחרבש (ושתקפוץ לי האקדמיה אם אין מילה כזאת, זה מה שקרה!)
ביומיים - שלושה אחרונים לא דיברנו בכלל, בקושי חילוף אסמסים בודד שגם אותו אני יזמתי
וזה לא שיש לי בעיה אם לא לדבר איתה כמה ימים, אבלל למה השיחה האחרונה הייתה חייבת להיגמר בהרגשה הזאת?!
מאיפה ההרגשה הזאת הגיעה?!
למה משיחות שבהן היא מבקשת שאני אמשיך לדבר את השטויות שלי כי "אני נהנת לדבר איתך אפילו כשאין לנו על מה לדבר" פיתאום הטלפון הפסיק לצלצל?
והכי מציק, למה אני מתגעגע אליה כשאני לא זוכר מי הבנאדן האחרון שבאמת התגעגעתי אליו? לא שהיה קשה להתרגל לחיות בלעדיו/ה או לא לדבר איתו/ה... פשוט להתגעגע.
ממש מתגעגע.
ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו?
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר.
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wayne Campbell