מעטים הדברים שאני יכול להגיד שבאמת מפחידים אותי, כמובן שיש סיטואציות ודברים בעולם הזה שעדיין לא נתקלתי בהם, אבל מהדברים הנגישים, היומיומיים אני בהחלט יכול לתמצת את הכל לשתי נקודות ייחוס עיקריות:

1 - מי שאני מכיר ו/או אוהב

2 - אני עצמי

ובאופן לא מפתיע (זה הבלוג שלי אחרי הכל) אני רוצה להתעסק בנקודה השניה.

וגם פה יש שני סעיפים עיקריים, הראשון הוא הפחד מלהגיע למצב של מוגבלות פיזית כזאת שתגרום לי לחיות בתלות מוחלטת בטיפול של אדם אחר, ולגבי זה (וזה חלק מהפחד כשאני חושב על זה) אין לי הרבה מה לעשות.

הפחד השני הוא הפחד מכשלון טוטאלי כאדם בחברה הקפיטאליסטית שבה אנו חיים. אני לא מפחד ליפול, פיזית/מאנטאלית/כלכלית, את כל אלו כבר עברתי או עובר עדיין ובטוח שאני עוד יעבור בצורה כזאת או אחרת.

אני מפחד שחיי עצמם יהיו נפילה, כשלון אחרי כשלון, הפסד אחרי הפסד, התגלגלות לנפילה אחת אחרי שנחבטתי בתחתית אחרת...

בדמיוני הפחד הזה לובש בצורה ביזארית ואירונית משהו את דמותו של הומלס שאני זוכר  שהסתובב לפני כמה שנים פה בשכונה, אדם יחסית מבוגר (סביבות 45+ להערכתי), בעל כרס מכובדת, עם שיער אפור, מטולטל וארוך (אבל לא נפוח וסבוך) וזקן עבוט.

אני זוכר אותו שוכב או יושב על ספסלים שונים, אם אני זוכר נכון גם היו לו קביים, הוא לא נראה מפחיד או מאיים, הוא אפילו לא נראה עצוב, להפך אני זוכר אותו כאדם חייכן... אני אפילו זוכר גיברת זרה לו לחלוטין שואלת אותו אם היא יכולה להביא לו משהו לשתות או לאכול.

אז לא חשבתי על זה בכלל, אבל עכשיו מה שמטריד אותי יותר מהכל זה החיוך, כי בתור אדם סקרן שכמותי אני לא יכול שלא לחשוב מה גרם לו לחייך... אבל אז, אז מגיע הפחד. אני לא רוצה לדמיין מה זה להיות במצבו.

לא רוצה לדעת מה יכול לגרום לבנאדם לחייך כשאין מי שחייך בחזרה.

כשאין לו מיטה לשקוע בה בהרהורים.

אין לו אוכל להכין תוך כדי שהוא ממלמל את השיר שנתקע לו היום בבוקר בראש.

אין לו כביסה לשים בה את הבגדים כי לפי מה שאני זוכר... ג'ינס לא אמור להריח ככה.

אין לו מחשב לכתוב בו את היומן שלו.

אין לו דלת לסגור אחריו כשהוא רק רוצה קצת שקט מהעולם שבחוץ.

אין לו עבודה שתסיח את דעתו מהבלגאן בבית שאין לו.

אין לו חבר אחד לחלום איתו על חיים יותר טובים.

אולי הוא כן יכל למצוא סיבה לחייך, ואני שמח בשבילו, איפה שהוא לא יהיה, שהוא הצליח.

אני מפחד ממצב שבו אני אבין אותו.

זה אולי היה תיאור קיצוני, אבל כאלו הם כל הפחדים, לא? אתם לא מפחדים מנחשים, אתם מפחדים להינשך. אתם לא מפחדים להצתנן, אתם מפחדים מסרטן. אני לא מפחד ליפול, אני מפחד להתרסק ולפול עמוק יותר כשאני ינסה לקום.

אני מפחד שאני לא אבין שאני צועד לעבר תהום עד שאני יראה את הכל מתרחק וארגיש את החושך עוטף...

מי שמכיר אותי, בין אם הו/יא קורא כאן או לא, יודע שאני לא אדם דיכאוני ובטח שלא פסימי, ושוב אני מוצא את עצמי מסביר לקוראי ההיפוטטים ואולי גם לעצמי, שזה פשוט המקום שבו אני מוציא רעלים.

הגיע הזמן שתחייכו, אולי אח"כ לא יהיה בשביל מה