בואו נכיר בעובדות, אני כבר לא ילד.

אולי כן בהומור, אולי קצת באופי אבל כבר לא מה שנקרא ילד של אמא, לא נתמך ע"י ההורים\ לא צריך לשבת בבית.

ולפי הכרונולוגיה הקונפורמיסטית וההגיונית זה בדיוק ככה אמור להיות, ואני לא נגד, בדיוק להפך אני מרגיש צורך עצום שאני באמת מרגיש שהוא  מתגבר מיום ליום, מעיין כמיהה של ממש ללכת.

לארוז תיק ולנסוע, לנסוע רחוק, לראות מראות, להכיר אנשים, לחוות חוויות, ללכת לאיבוד, להרגיש רע כי אני מנותק מכל מי שאני אוהב, להרגיש טוב כי אני מנותק מכל מי שאני מכיר, להתרגל למזג אוויר אחר, להתרגל להתנהגות שונה, להתרגל לשמוע שפה זרה לי לחלוטין.

לעמוד על פסגה מושלגת, להסתכל לאופק ולהבין שזה עכשיו וזה כאן וזה מטורף וזה לא יהיה  יותר, לחייך לעצמי ולחשוב "איך ש' לא כאן איתי?" ולדעת שזה כי הוא טס לקצה השני של הכוכב עם נ' והיא בטח מתגרדת למוות מעקיצה בודדת של יתושה מסכנה.

אז מה שעובר לי בראש ואולי גם לחלקכם זה "פשוט קום, תאסוף קצת את עצמך וטוס" אבל אז אני נזכר שאין לי כסף לזה, הכסף שכן יש לי מספיק לחצי מהסכום שאני מעריך שאני צריך לשים בצד בשביל הלימודים ואני ממש לא רוצה להוציא אותו על משהו אחר כי כן, הלימודים עצמם חשובים לי לא פחות...

אז הגעתי למסקנה עם עצמי שהתשובה הכי חכמה היא ללכת לעובד בחו"ל, אבל אני לא רוצה להיות נתין של איזו חברת מכירות טובענית ולעמוד בתוך אותו קניון באותה נק' חצי יום ולדקלם לאנשים תמימים את אותה שטיפת שכל שעשו לי לפני הטיסה, ואני גם לא רוצה להסתובב לבד ברחובות מדלת לדלת ולהכנס לאנשים הבייתה ולמכור להם ציורים  בשקרים ורמאות ולקוות שככה אני ארוויח את מיטב כספי ובטח שאני לא רוצה לעבוד ב"מובינג" ולשבת כל היום במשאית.

אז מה אני כן רוצה (ומחפש בצורה די נואשת בחודש האחרון)? אני רוצה להיות פועל "שחור" במפעל מוקף באנשים פשוטים שאני אחתים איתם כרטיס כל בוקר, אשב לאכול איתם כל צהריים ואפרד מהם אחה"צ או אולי אפילו אלך לשבת איתם בפאב השכונתי, ואני אשמח גם להיות מלצר לתיירים באיזו עיירת נופש ולחדד עליהם את האנגלית שלי ולהקרע מצחוק עם זוגות ישראלים שאני אתקל בהם במקרה פעם בחודש, אני אפילו אשמח להעלם אל תוך הים לכמה חודשים ולעבוד על ספינת דייג ,לקרוע את עצמי12 שעות רצופות ואז במשך שאר היממה פשוט לבהות בנופים רייקים ממה שלא כחול או אוליי קצת לבן ובכל זאת ממלאים את כל העולם.

ואחרי שלושה-ארבעה חודשים בערך בעבודה ה'לא בשמיים' שאני מחפש לעצמי, כשיהיה לי טיפה כסף ביד, להמשיך לטייל עוד איזה חודש ולראות עוד קצת קסם לפני שאני נוחת אל תוך החיים האמיתיים...

אבל מה שאני הכי רוצה, ובאמת ממש רוצה זה לחזור.

לחזור ולעבור אל תוך אולם קבלת הפנים בנתב"ג עם זקן שגודל מתוך עצלנות כשהתירוץ זה הקור ועם תיק גב ענקי שללא אין סוף שיפצורים וחוטים ביזארים שמבצבצים ממנו הייתי צריך לסחוב את הכל בידיים, אני כ"כ רוצה לחזור ופעם ראשונה בחיי לצפות ולקוות שיש מי שעומד ומחכה לי בארץ (באמת שבכל הפעמים שחזרתי מחו"ל עד היום, ממש לא רציתי לראות אף אחד\ת כשאני נוחת) ולראות את אמא שלי ואבא שלי אחרי כמעט חצי שנה או יותר, לחבק אותם, להגיד להם כמה אני אוהב אותם, לתאר להם את הנופים תוך כדי הליכה לכיון האוטו, להסביר להם כמה מטורף היה, להתיישב בספסל האחורי ולהזכיר להם שעכשיו אני צריך להתחיל לארוז באמת, כי עוד כמה חודשים בודדים אני עובר למעונות ומתחיל ללמוד.

Simple Man \ Lynyrd Skynyrd