אני באמת אוהב אותה, באמת.

וגם היא אותי, לפחות ככה היא אומרת ואין לי סיבה לא להאמין לה.

אנחנו מכירים כבר יותר משנה וביחד באופן רישמי כבר יותר מחודשיים (באופן לא רישמי נראה לי שכמעט חצי שנה)

היו המון חיכוכים, המון דברים קטנים שהפריעו, מבעיות תקשורת (שלדעתי האישית הן הבעיות העיקריות ב90% מהקשרים) עד לבעיות מרחק גאוגרפי, ולא רק.

מצידה:

שתיקות לא ברורות.

חוסר תקשורת טוטאלי עם חבריי הקרובים (גם אחרי שהיא פגשה אותם בפעם ה5-6)

לא הייתה צד אקטיבי (כמעט בכלל) בקשר, ובאה בטענות על כל מיני דברים שאנחנו לא עושים יחד.

חוסר ניתוק ריגשי מהאקס שלה (נושא מורכב, יש לי עליו הרבה מה להגיד, לא רק במקרה הספציפי שלנו, לא נחפור על זה הפעם)

מצידי:

בעיקר קטנוני כשאני קצת עצבני או מדוכדך.

עקשן,אני יכול להיות ממש עקשן, לטוב ולרע.

אבל שרדנו, לא ברור למה, לא היה ברור בשביל מה כ"כ להתאמץ ולסבול, אבל ככה זה היה, נשארנו ונלחמנו ובסופו של דבר - אהבנו, עדיין אוהבים.

ועכשיו יש בשביל מה להתאמץ.

אחרי 'התקופה הרעה' האחרונה (לפני שבוע +) משהו קרה - אני כבר לא מצליח להביע את עצמי, כמו איזה נכה ריגשית.  

אני אוהב, ולא מצליח להגיד שום דבר יפה, שום דבר רומנטי, כלום! טמבל.

ומילא זה (כלומר, זה לא מילא, אבל את זה אני מנסה לשנות), היא מתחילה להתנתק...

ושומעים את זה בטון, רואים את זה בעיניים, ואין מה להגיד - זה כואב.

זה כואב ואני לא יכול לעשות עם זה כלום.

*עיניים יפיפיות, חושר הומור מעולה, רגליים ארוכות, פרצופים חמודים ומצחיקים, אינטיליגנציה מטורפת, noooooo כמו של קרטמן, חובבת סרטי אימה (ופורנו), 

אוהבת אותי.