בחיים לא נתקלתי בכזאת אטימות ממישהו\י כ"כ קרוב\ה אליי.

אני חושב שיש פה מקרה רציני ביותר של חוסר יכולת לדחות סיפוקים.

אתחיל מכך שאני לא טוען להיות מושלם, אני מפשל ועושה את השטויות שלי, אבל אני לא מחפש לריב, לא מחפש לפגוע, ומתנצל על כל דבר, מינורי ככל שיהיה, שאני מרגיש שנעשה\נאמר לא במקום. והיא יודעת את זה

היא תמיד מייצרת את מצבי המלחמה הללו בנינו, היא תמיד בוחרת בכעס, בצעקות, ב"לעמוד על שלה" מבלי בכלל לראות, או לנסות לראות את הצד שלי, אני צריך להילחם בשביל להציג אותו וגם זה נגמר בזה שאני צריך להתחנן על בירכיים לזה שהיא תודה שהיא לא הייתה צריכה להיות כ"כ אגרסיבית ודורסנית ושאולי אפילו מגיעה לי איזו התנצלות.

הפעם זה עבר כל גבול.

בעקבות המון לחץ ועומס אצלי יצא שהתחרבש לי יום שבו היינו צריכים להיות ביחד ולהגיע אליה. והיא צעקה עליי, דיברה בצורה בוטה והאשימה אותי עד ששוב היית על הבירכיים כשאני מראה לה שלא מעט מהלחץ הוא בעקבות הרצון שלי להיות איתה ושגם לי זה הרבה מעבר ללא נעים, אבל אני לא מוציא את הכל עליה. כל זה הרבה הרבה אחרי שאני כבר התנצלתי על כך שהתחרבשו התוכניות.

היא התנצלה והבטיחה להיות פחות אטומה ויותר מבינה כלפיי.

יום לאחר מכן, היא הציתה שוב וויכוח על אותו הנושא בדיוק, ולא הקלה, לא ניסתה לפייס, לא הפסיקה ללחוץ, לא הפסיקה לצעוק, לא הפסיקה לעקוץ, והכי גרוע - לא נסתה בכלל להבין.

לה יש צורך מיני\רומנטי\אפלטוני\פרנציפי שאני יהיה אצלה כאן ועכשיו (לא שניהיה ביחד ולא שנבלה ולא שנתחבק ולא שנדבר, לפני הכל - אצלה כאן ועכשיו), ואם אני לא עומד בזה, לא משנה למה, אני הרבה יותר גרוע מ"לא בסדר".

שיהיה ברור - (כרגיל)  אני הרמתי היום טלפון בתקווה לקבל ממנה מסר של התפקחות, רמז לחיוך, טון של הבנה, נימה של התנצלות,  אחד מכל הנ"ל או כולם ביחד היו יכולים להיות התחלה של כיוון חיובי.

קיבלתי "אצלי הכל הבסדר. עוד משהו?"

אני לא נכנס למערכות יחסים כדי להילחם בצד השני, אני נכנס למערכות יחסים כדי להיות אחד עם הצד השני, כנראה שאצלה זה אחרת. אני הפעם מפסיק להילחם.