אני לא בנאדם דיכאוני בכלל, כל מי שמכיר אותי יותר מיומיים יודע את זה, גם כשרע לי אני מצליח להתגבר על תוך כמה שעות, גג יום. אבל בתקופה האחרונה נכנסתי למעיין סיחרור שאני לא לגמרה יודע להסביר אותו ואני לא ממש מצליח לצאת ממנו.

לפני שלושה שבועות זה התחיל ממש להדרדר, חברה שלי דאז התנהגה בצורה שגם ממש ממש פגעה בי, ויותר גרוע מבחינתי - פגעה ממש בלימודים שלי ושברה לי את ה"מתח" המועט שהיה לי וכ"כ קשה לי להשיג בתחום הזה. אח"כ עברו שבועיים שבהם ניסינו לאושש את הקשר אבל אני גם כבר לא הרגשתי כלפיה אותו הדבר (למרות שממש רציתי) וגם לא הצלחתי לחזור לעצמי בלימודים.

עכשיו עבר שבוע מאז שגמרתי את זה סופית. מצד אחד אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון, מצד שני אני לא מצליח לעמוד על הרגליים במכינה שאני לומד בה וזה גם מקשה עליי מאד להתעודד ולעבור הלאה.

אני לא מי שמחפש שומת לב שלילית, רחמים, אפילו לא כתף תומכת. אני יודע בדיוק מה אני צריך ומשם מה אני מאד מאד מתקשה למצוא את זה.

מה אני צריך? אני צריך בנאדם שישב מולי וילמד, זה הכל.

אני לא יודע להסביר את זה אבל זה גם מופיע באחד האיבחונים הראשונים שעברתי - כשאני אחד על אחד עם בנאדם יכולת הריכוז שלי כמעט מכפילה את עצמה.

להבין? אני אבין לבד (אם אותו אדם לא יוכל לעזור לי).

למצוא מה לעשות? תאמינו לי, אני יודע כמה שיעורים לא עשיתי ויש לי כמה רשימות של תרגילים לעבור עליהם.

לשבת על התחת?

no can do and it's making me feel like poking my self in the eye with hot, rusted, sharp fork!

ואני לא מצליח למצוא אף אחד כזה, אני לא איזה מתבודד אבל האנשים שאני לומד איתם לחלקם יש קשרים אחד עם השני מלפני המכינה והם מעין קבוצה סגורה, שאר האנשים או שאני לא מספיק מחובר איתם או שם כאלו שגם לומדים גם עובדים וגם מגדלים משפחה (כן, כן, יש אצלי במכינה לא מעט נשואים)

בקיצור, אני לא מרים ידיים, אבל קשה לי, ממש קשה לי, ובדר"כ זה לא אומר שרע לי, אבל בימים האחרונים זה כן... אפילו מאד.

*(חשוב להדגיש לעצמי וגם למי שקורא פה ולא מכיר את הנפש הפועלת - אני לא טיפש. אין לי בעיות הבנה. יש לי בעיות חמורות מאד של ריכוז, אך ורק ריכוז, יש גם בעיות של דיסלקציה וכתב בעייתי, אבל אלו לא מפריעים לי לדעת את החומר הנלמד. אני לוקח ריטלין אבל מצבי הוא כזה שגם עם ריטלין אם אני לא נימצא ב"מוד" של למידה זה פשוט לא קורה).

יהיה בסדר.