היה צריך להיות כאן פוסט בשם "נסיים בהתחלה. פוסט עם הבטחה"

כתבתי פוסט עם שרשרת ההתכתבויות הראשונה שלנו, ולהסביר שזה כאן כי את היוזר באתר ההוא מחקתי בזה הרגע את היוזר (שהאמת לא היה בשימוש בכלל מהשניה שההודעה האחרונה באותה ההתכתבות נשלחה).

אבל אז באופן לא מפתיע פשוט קרס לי המחשב, אז מתוך עצלנות טיפוסית לי בדקתי פה בטיוטות אם זה במקרה נשמר ואז גיליתי שני דברים:

1 - לא.

2 - פוסט שלא זכה לפירסום לגבי עוד אחת מהפעמים שהתעקשת להשאיר את הבחור הקודם קודם שלך (כן, זה שלפני) בחייך.

פוסט מאוד אמוציונאלי ומתוסכל... ובצדק.

את היית יושבת איתו ומדברת איתו וצוחקת איתו ואוכלת אצלו ובאה לבכות לי שלא אכפת לו בכלל... ואני תמיד הייתי מתעקש להראות לך שלי כן אכפת ולהצביע לך בצורה הכי ברורה וחד משמעית וצעקנית שהקשר, גם הקלוש ביותר איתו, מיותר וגורם לשניכם אבל בעיקר לך הרבה יותר נזק מתועלת. את הסכמת איתי כל פעם מחדש ובאות נשימה לא וויתרת עליו. כל פעם מחדש.

אותו הבחור היה תקוע כמו משאית על ג'נטים באמצע הקשר שלנו, עם הזמן הוא הלך והתאדה..."נחלד" (אם נמשיך עם המשאית), אבל אף פעם לא לחלוטין. את תמיד היית צריכה לדעת שיש שם בחוץ גישה למישהו שידע לעשות לך טוב גם אחרת, וזה ממש לא שינה לך על חשבון מה וכמה יותר או פחות טוב ממה שהיה מולך. ממני. להוכחה - גם כשנפרדנו, אחרי קשר של יותר משנה, הכרות של יותר משנתיים, השם שלו עלה כאילו יש לו איזה שהוא צל של גרגר אבק שאמור לקשור אותו אלינו כזוג... לא היה לו, לא מבחינתי.

נכון, היית ואת עדיין בחורה נפלאה. את חכמה, מצחיקה, יפייפיה... את יודעת מה אף פעם לא היית? לבד.

את שכאילו הסתכלת אליי מלמטה, כאילו אני הברון של הקשרים הבין אישיים ואת גלמודה וחלשה ותמיד אני זה שצריך לקחת את זה בחשבון, את תמיד ידעת בתוך הראש שלך למי את צריכה לברוח, בזיכרונות ממי את צריכה להאחז... מי,חוץ משנינו, היה עושה בשבילך את אותו הרגע ליותר נעים.

כשהבנתי את זה הבנתי גם למה מכל המערבולות שהקשר שלנו שקע בהם לאחרונה אני זה שיצא המרוסק ולא את.

כי אני כן תמיד הסתדרתי לבד. לא רק שהסתדרתי לבד אלא גם סחבתי אותך קדימה יחד איתי, ואת זה אני לא מגלה לך, את זה את יודעת טוב מאד. אני זה שלא השווה אותך לכל אחת אחרת שעברה לי בחיים, אני זה שתמיד חשב מה אני ו\או את צריכים לעשות כדאי לגרום לזה להצליח ולא מה מישהו אחר היה עושה או עם מי היה לי יותר טוב להסתדר. גם כשהיה הכי קשה ומגעיל וגם כשהיה הכי טוב ומושלם, אני ראיתי אותך כמו שאת וניסיתי לעשות את מה שאני יודע שאני צריך לעשות.

והנה, עד הרגע האחרון ובעצם (ועכשיו מגיע החלק הכואב) גם אחריו, אני ידעתי שאני יהיה בסדר, אבל אני צריך לדאוג שלך יהיה במי להאחז.

אז דאגתי שנ' תהיה שם בשבילך  ועשיתי את כל הצעדים הכי קשים בשביל שנינו, שוב, כרגיל, לבד...

רק שבניגוד לשאר הקשר, שעשיתי הכל לבד כדי לדאוג שאנחנו נהיה ביחד, הפעם עברתי את כל החלק הקשה (והפעם הוא היה ממש קשה) לבד וכשסיימתי עם זה החלק אני נישארתי לבד מכוסה בבוץ ובחרא של סוף הקשר הזה והעברתי אותך הלאה לידיי חברותייך ווידאתי שכל דבר שתרצי לעשות תוכלי מבלי שאתקע לך מול הפרצוף... תזדייני עם עשרים בחורים, תשתכרי כל ערב, את תדעי שאני לא רואה ותוכלי להמשיך הלאה... (ואולי גם אני).

אבל את לא יכולה לבד. את המשכת לחפש כל גישה אליי (כמובן שבעזרת חברותייך ולא לבד), וכשהצלחת, הייתי צריך להתחנן שזה יפסיק, את לא פנאטית ואובססיבית עד כדאי כך (למרות שבנינו את יכולה להיות), וכשראית שאני באמת כבר לא יכול לסחוב את הקשר הזה, חיפשת מישהו אחר שימשיך את העבודה שלי.

לא, לא, זה לא עוד סטוץ'. כן, בשיא הרצינות ובלי טיפה של ציניות יש לך שם משהו אמיתי, ואם זה טוב לשניכם אני מאחל לך שתמשיכו להיות מאושרים ביחד כמה שרק אפשר.

רק כמה חבל שלא התנקתי מכל החרא ושלא דאגתי שלא תכלי יותר להישען עליי כשרע לך בלעדיי וללכלך אותי שוב ממש עד השבריר שניה האחרון.

כן זה יצא קצת חופר, כן יש פה כמה מטאפורות, אבל את מבינה? את מבינה למה יצא שאני זה שכ"כ נישברתי בסופו של דבר מהניתוק הזה? לי לפני כמה דקות נפל האסימון - הייתה מישהי שלא הפסיקה להראות לי שאני מרכז עולמה, שאני חשוב לה ושהיא לא מסוגלת לוותר עליי, ואת ידעת שרגשותיי כלפייך לא היו כ"כ שונים, אני פשוט כבר הייתי מרוסק לחלוטין מכל מה שעבר עליינו לאחרונה, וכשאני במצב המרוסק הזה, עם כל הרגשות כלפייך מנסה לגרום לך ללכת ולברוח ואת לא מרפה ואני נקרע יותר והמתח עולה ואני נלחם בעצמי ובך, דפיקות לב, ראש שטס במהירות האור ו ובאותו זמן עומד במקום, דמעות בעיניים, צעקות, שקט! .......בום!.......  לא עברו כמה שעות ואת עם מישהו אחר מאוהבת בו מעל הראש, הוא קיבל אותך כשאת עומדת על שתי הרגליים הקטנות שלך, קצת נשענת עליי, קצת נעזרת פה על ההיא, קצת קיבלת חיזוקים מההוא... אבל עומדת, מחייכת, הוא קיבל אותך מאושרת ובחתיכה אחת.

ואני...? אני  מנסה לאסוף את הקרעים של עצמי פה לבד, אבל זה בסדר, אני אסתדר. לא בפולניות, באמת.

אני מקליד את זה עם חיוך ודמעות בעיניים... אירוניה? בילבול? לקח שהגיע הזמן שאני אלמד?(עולים לי כמה לראש), אולי כולם, אולי שום דבר.

מה שבטוח, מה שאני מבטיח לעצמי זה שזהו. אל תתקשרי אליי יותר, אל תסמסי לי, אל תשלחי מסרים  ממקורות עקיפים, אני לא יענה לא לך ולא להם, פשוט אל.

אני לא נכנס יותר לבלוג שלך, תכתבי בוא ככל העולה על רוחך, אני לא עברתי את כל החרא של לחתוך לבד את הקשר הזה כדי להמשיך לסבול ממנו אחרי שהוא נגמר. אז זהו.

אם אני ארצה לדבר איתך, יש לי את המספר. 

אני לא באמת סגור מי פה מחבריי קורא ומי לא והאמת שגם לא מעניין אותי (לא בקטע רע), את הלבד שאני מרגיש, חברים אפלטונים לא בדיוק יוכלו לתקן, זיון סתמי ממש ממש לא בא לי ולהשתכר... ניסיתי, לא הלך (אני ממש עמיד לחומר הזה, מאיפה קיבלתי את זה?!), אולי אנסה שוב בעתיד...

מהיום, מעכשיו, מהשניה הזאת ממש דף חדש לחלוטין. בהצלחה לכולנו!

אני ממש מקווה שהפוסט הבא יהיה יותר עינייני לקורא עובר ושב ולא עוד חפירה ריגשית חסרת פואנטה.