אני מרגיש שאני חייב חופש. השגרה הזאת הורסת את הבריאות שלי. הבעיה היא שמדובר בשגרה מאוד לא שגרתית.
אני לא מדבר על ימי עבודה חופפים וזהים אחד לשני בשלמות, או לימים חסרי מעש מעייפים כמו שהיו בעבר, מדובר בשגרת ויכוחים תמידית, אי הסכמה, חוסר הבנה בסיסי ביני לבין המפקד שלי.
את כל החודשיים האחרונים אפשר לסכם בריב אחד גדול. וזה לא שהיה משהו מאוד ספציפי שגרם לפיצוץ, אלא כל מיני דברים קטנים שאנחנו פשוט לא רואים באותה צורה ולא מצליחים להסכים לגביהם. הוא רוצה שנעבוד בדרך אחת ואני חושב שצריך לעשות את זה בדרך אחרת. כל דבר קטן בסוף מתגלגל לויכוח שמוביל לריב מייאש, כי אני כמובן לא מוותר, והוא אדם שמצהיר בכל הזדמנות על גודל האגו שלו ככה שהשילוב הוא מתיש בכל הנוגע לוויכוחים. אבל מה שהעיר את עיניי לאחרונה הייתה דווקא נקודת מבט מרעננת של חיילת יחסית חדשה אצלנו. היא אמרה לי ככה 'אתה לא שם לב איך הוא מתעצבן כל הזמן בוויכוחים שלכם שאתה תמיד מצליח להשתיק אותו? שהוא מגיע למצבים שאין לו יותר מה לענות לך?' ופתאום שמתי לב שזה באמת נכון. ועם כל הדיבור על האגו שלו זה בטח לא עוזר כשהוא המפקד ובסופו של דבר אני מצליח להגיד את המילה האחרונה, כי פשוט אני מביא אותו למצב שאין לו משהו להגיד שיצליח לסתור אותי.
אז מצד אחד אני אמור לשמוח, שאני מצליח בסופו של דבר להתעלות עליו, מה שמוביל לזה שרוב הדברים בסופו של דבר נעשים בדרך שלי, אבל מצד שני... יש לי כוח לויכוחים האלה? בפירוש לא. זה מייאש אותי, ואין לי ראש לזה יותר, לא בא לי שזאת תהיה השגרה שלנו, סדר יום שמתחיל מהבוקר ומתגלגל לכל אורך היום בו אנחנו לא מצליחים להחליט איך יותר טוב לעבוד.
לכאורה הדרך שלו היא הנכונה, כי הוא מבחינתו מהרגע שאנחנו קמים אז נעבוד עד שנסיים. אבל אנחנו נמצאים באחד המקומות החמים ביותר על פני כדור הארץ (ואני בספק אם אני מגזים!) ויש שעות שזה בלתי אפשרי לעבוד עליהם, לכן אני טוען שצריך כן לסדר ולדחות דברים מסויימים לשעות מאוחרות יותר. אז אני יכול להסכים איתו ולהיפטר מהויכוחים ומההצקות בנושא, אבל לעבוד קשה בתנאים מגעילים, או להמשיך להתעקש ולהגיע למצבים מייאשים כמו עכשיו, שפשוט נמאס כבר.
בקיצור שוב יצא שחפרתי, וכל הנושא מאוד הזכיר לי את התקופה הזאת פחות או יותר שנה אחת אחורה, וחזרתי לשם בבלוג, בדיוק לפני החגים, לפני הטיסה שלי ללונדון, כתבתי פוסט ממורמר ברמות מטורפות על כל המצב שלי בצבא, על כמה שאני מרגיש שאני יכול לתת המון, אבל גם לדעת לדרוש המון. ועכשיו המצב כמעט זהה, שוב לפני החגים, הפעם לפני טיסה לאיטליה והמירמור עדיין פה.
זה לא שתמיד רע לי, יש לא מעט דברים שאני אוהב פה, אבל אני מתקרב לצומת הזאת שפחדתי ממנה בערך מאז, לפני שנה, הרגע הזה שאני אצטרף להכריע ולהחליט סופית אם אני רוצה להישאר פה או לצאת לאזרחות. אני לא יודע מה כדאי לי לעשות, כנראה שזה ישתלם לי להישאר, מבחינה כספית וגם אני יודע שאת אסתדר, כי זה פחות או יותר אותו דבר כמו שעשיתי רק עוד חצי שנה-שנה גג, זאת דרך מעולה לחסוך קצת. השאלה היא... באיזה דברים אחרים זה יעלה לי?
(כמו אז אתרפק שוב על תמונה, הפעם מאיטליה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
