אז דיברנו על הטרדות מיניות, על תרבות האונס כחלק מתוכנית שאני נמצאת בה
והגעתי להבנה המזעזעת שאני פשוט לא זוכרת כלום מהיום הנורא הזה שהדהד לי במוח ולא עזב אותי הרבה זמן
אז הייתי חייבת להיכנס לכאן, לקרוא דברים שכתבתי ולא פרסמתי כי פחדתי שהוא יקרא את זה
זכרתי את האירוע בכלליות, זכרתי שאחרי כמה חודשים הגעתי להבנה שזה היה כפוי.
לא זכרתי איך הגעתי לזה, לא זכרתי דברים ספציפים, זכרתי את הצמרמורת שהרגשתי אחרי
חשבתי אולי שהגזמתי עם זה איך שעבר הזמן וניפחתי לעצמי בראש
ואז קראתי את מה שכתבתי ב-30.7.2012, ביום שזה קרה, והכל הוצף.
היום אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי, לפרסם את זה, לא להתבייש כמו שהתביישתי. לפרסם את הדברים כמו שהם היו. ואולי יום יבוא ואני אוכל לחשוף אפילו את שמי לצד הסיפור.
"אני מפחדת
אני רועדת ובוכה
העיינים שלי נעצמות
אני מלטפת את הצלקות הכואבות שלי
אחת באזור הישבן
אחת בצוואר, ואחת בפיטמה
ועוד כמה שעדיין לא זוהו ונזכרת בהיום הצהריים
"תעזוב אותי"אני צועקת עליו
"ששש"הוא אומר לי "זה יהיה לך נעים" הוא בא ומנשק אותי בצוואר ונושך.
אני מסתובבת לאות כעס, ועוד ביס בישבן
אני צועקת
"ששש.. אחיך ישמע "
אני מפחדת
הוא תופס אותי בידיים ומכניע אותי
"די נו, זה לא נעים. "
הוא מנסה לדחוף לי יד למכנס
"אם את לא רוצה אז לא"
"אני לא "
הוא ממשיך לנשק אתי אני כבר פחות רוצה
אני מלטפת לו את הבטן
הוא פותח את המכנס שלו לוקח לי את היד ומכניס לתחתון
"לא לא לא אני לא רוצה"
"מה אכפת לך?"
"לא. "
ואחרי חמש דקות הוא כבר משכנע אותי
"טוב בוא נפסיק"
"את רוצה שאני ארד לך?"
"לא! "
"שאני אביא לך ביד?"
"לא !"
"בסדר"
ואחרי חמש דקות הוא עליי ערום ומבקש שאני אמצוץ לו
"תסתלק" אמרתי "תעוף לי מהבית" איימתי להתקשר לידיד הכי טוב שלי, איומים שהשתלמו.
עוד צמרמורת
מנסה לשכוח את זה
ורצוי כמה שיותר מהר."
כינוי:
חד הקרן הורודה הבלתי נראית
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
