מזה זמן רב עוברות לי מחשבות בראש על החיים שלנו. על החיים של כל אחד ואחד מאיתנו.

כולנו הולכים אחרי הזרם, אחרי מה שמקובל אבל האם זה באמת מה שאנחנו רוצים?

בסביבה של כל אחד מאיתנו יש את הבן אדם הזה שאף פעם לא התחתן, זה שכבר בן 40 ועדיין "מחפש את עצמו".

כולנו מסתכלים על זה בדבר שלילי, כדבר יוצא דופן.

אנשים מרכלים, מצביעים עליו באצבע מאשימה כאילו הוא מוזר ותמהוני,

אבל האם פעם חשבנו לעצמנו האם הוא נהנה להיות כזה? האם הוא נהנה מהבדידות הזאת?  

או שאולי הוא לא בודד כלל וישן עם בחורה אחרת כל לילה, נהנה מהעובדה שהוא לא כבול למישהי? אולי הוא פשוט אחד שהולך נגד הזרם...?

מראשית הבריאה הבהירו לנו שאל לאדם לחיות לבדו.

ה' יצר לו אישה שתחיה בצלמו והם יחיו כזוג.

במשך שנים האמנו בזה וחשבנו שזוהי הדרך הנכונה לחיות, גבר ואישה כיחידה אחת- זהו הפתרון לאושר.

סקס ואהבה בין גבר לאישה ישבור את הבדידות ויעשה אותנו מאושרים, אבל האם זה בהכרח כך?

יש אלפי אנשים שכלל לא מסוגלים להתאהב באחר מסיבות שלהם, שלא לדבר על כאלה שלא נהנים מסקס (כן, יש גם כאלה), ועם זאת הם כפופים לדעות החברה ועושים את מה שמקובל, שלא חלילה יצטיירו כשונים.

כולנו מסיימים תיכון, נוסעים לטיול של אחרי צבא ולאחר מכן מתחילים ללמוד.

אנו מתקדמים על פי דחפים של הסביבה, לפי מה שכל יום מחדירים למוחנו, מה טוב ומה רע, מה אסור ומה מותר.

במקרה של אחד יוצא דופן מהמסגרת כולם מסתכלים עליו כשונה.

למה הוא לא נוסע לטיול להתרענן? למה הוא לא משלים בגרויות? למה הוא לא עושה פסיכומטרי..?

מה רע בזה בעצם? מדוע כולנו צריכים להתנהג כמו רובוטים, לפי מה שמקובל?

לפעמים אני תוהה איך היו נראים החיים שלנו אם לא הכל היה כך. כל אחד היה חי את חייו.

אחד יוצא למסע רוחני בלי מחויבות,

אחד הופך נוווד,

אחד מקים לעצמו הרמון נשים..

איך פני החברה שלנו היו נראים?

יש משהו עצוב בחברה שלנו, אנו כבולים לחברה ולדעותיה, כבולים לדעות של אלה אשר הכתיבו אותה.

בשבת נסענו, אני, אחותי ואחי לים המלח. 

העמסנו סדוויצים ושתיה, מצלמה, גקט' למקרה שיהיה מעט קריר ונסענו לנו.

כשהתחלנו לצאת המרכז כבר התחלתי להבחין במרחבים הפתוחים שהיו פרוסים לצידי הדרך.

כמה יפה הארץ בחורף. עם כל הסלידה שלי מהעונה הזאת מצאתי שנהנתי מכל דקה.

היו קילומטרים שלח קילומטרים של שדות, חלקם מעובדים, חלקם טבעיים ובתוליים עדיין. אבל ביננו, שום דבר לא נשאר בתולי בארץ הזאת.

בקרוב כל האזור הזה יתכסה בתעשיה משגשגת, או לשמורה נקיה בתשלום.

זה עצוב לחשוב שעוד כמה שנים לא ישארו מרחבים פתוחים שכאלה..

הגענו לאזור הדרומי יותר, בין נבטים לערד. הדיונות וההרים האדמדמים- חומים שליווי אותנו היו מדהימים!

נכון, ראיתי את זה כבר פעם, אבל זה היה ממש מזמן. פתאום קלטתי כמה יפה כאן.

הדרך הובילה אותנו בין ההרים והתפתלה יותר ויותר ונאלצנו לנסוע לאט יותר. הדבר גרם לי להרגיש מן יראת כבוד להרים הנישאים כל כך גבוה מעלינו.

גם אם לא ירדתי מהרכב נהנתי מכל דקה. הייתה שם אווירה נקיה לעין, צלולה, שקטה.

כבר אי אפשר למצוא מקומות נטולי ציוויליזציה כמו האזור הזה.

כשהגענו לים המלח חנינו ליד אחד המלונות וירדנו לכיוון הים.

היו המון כסאות פזורים על החוף והיה ממש חמים אז הרשינו לעצמנו לשבת לשוחח ולהתרפק על השמש החמימה.

לידינו ישבו זוג מבוגר שהשמיעו מוזיקה מהפלאפון.

להפתעתי הייתה זאת מוזיקה נעימה המורכבת משירים של יו 2, סטינג, רד סימפל וכו אז ככה שהם ממש הנעימו את זמני.

נשענתי על הכסא והורדתי את הג'קט, נשארתי עם גופיה והשתזפתי לי.

ממש לא רציתי לקום.  נהנתי מהים הצלול שלרגליי ומההרים האדומים שסובבים אותי. היה כל כך כיף!

כשהחלטנו לבסוף לקום ממש התבאסתי.

זה גרם לי להיזכר ברגעים היפים שחוויתי כשהייתי בחו"ל, נטולת דאגות, נינוחה ורגועה. נותנת לעצמי להינות מהרגע השליו כל עוד אני יכולה.

התגעגעתי לזה. לא יצאתי לטיול רציני כבר שנתיים והשהיה בת היום בים המלח לא הספיקה לי.

אני רוצה לנסוע הרחק מכאן, לעבר המרחבים הפתוחים, ללא ריח הפיח באויר.

אני רוצה לראות טבע, לשמוע את הציפורים מצייצות, להרים את הראש ולראות את הרקיע במלואו בשמים בלא שיזדקר מזוית העין בניין הייטק תעשייתי 

אני ממש רוצה חופשה.

בימים אלו אני חוסכת לטיול גדול בקיץ לסין ויפן, אבל עד שיגיע הקיץ אני אוכלת את עצמי.

כנראה שאצטרך לקבל את העובדה שיעברו עוד חודשים ארוכים עד שהיום המיוחל יגיע.

סופרת את הימים....                           

     LifeLover