חיפושיות קצביות

אני לא יודעת איך זה ואני לא רוצה לדעת איך זה, אבל אני יודעת שילד מהכיתה שלי עובר את זה ברגע זה.

אמא שלו שוכבת עכשיו, גוססת בבית חולים לאחר שנתיים של מאבק בסרטן קשה.

אמא שלי לא רצתה לספר לי שהסוף קרב כדי לא להעציב אותי. קראתי את זה מבלוג של חברה שלי שגרה באותו קיבוץ של האישה הזאת (מירה) ולומדת יחד איתי בכיתה. אחרי שקראתי מה היא כתבה, בכיתי במשך שעות עד שנרדמתי.

אני לא בקשר טוב כל כך עם הילד הזה, בן שמו. למעשה, אני חושבת שזה הילד שהכי פחות דיברתי איתו מכל הבנים בכיתה, אבל אני לא מצליחה להפסיק לדמיין את מה שעובר עליו עכשיו. עולים לי שני זיכרונות מהכיתה שקשורים לזה:

פעם אחת, עשינו 'שמש אסוציאציות' למילה "אמא" וילדה אחת אמרה "שיער ארוך", ואז ילד אחד שגר עם בן באותו קיבוץ אמר:"חה חה! לאמא של בן אין שיער! חה". לא הרבה שמעו את מה שהוא אמר, אבל אני שמעתי ובן שמע והדבר הבא שקרה זה שבן התנפל במכות על הילד חסר הרגישות, לקח למורה הרבה זמן להפריד ביניהם כי בן כל הזמן חזר והתנפל על הילד החצוף. אם הייתי בן, הייתי מגיבה באותה צורה.

הזיכרון השני היה בשיעור פיזיקה, הגענו לאיזה דיון על מחלות ואיכשהו הגענו גם למחלת הסרטן. המורה אמר:"אם לא מגלים את הסרטן מיד, בטוח שהחולה בו ימות". ראיתי את בן שם את ראשו בין ידיו ואחר כך הוא שאל בקול שקט שממש לא אופייני לו אם הוא יכול לצאת.

דיברתי עם אמא שלי היום בטלפון והיא סיפרה לי שאתמול הייתה הפעם הראשונה שבן בכה, והיא סיפרה לי שכשמירה התאשפזה, לפני שהיא איבדה את ההכרה, היא הייתה הכי רגועה שיש, כאילו קיבלה את הסוף בברכה.

אני לא יודעת מה יהיה עם בן ואיך הוא ייכנס לכיתה. אני משערת שכולם יבואו וינסו לנחם אותו וזה בטח יחמיר את המצב, הוא בטח בכלל לא יבוא לבית ספר בזמן הקרוב. אני לא מצליחה להפסיק לדמיין מה עובר עליו, על מה הוא חושב, איך זה לאבד אמא בגיל 15. להיות תמיד עם הידיעה אמא שלו לא תהיה לצידו בשעה שיזדקק לה, שהיא לא תהיה בחתונה שלו, לא תחזיק בידיה את הנכדים שהוא יביא לה, לא תשב בשולחן סדר הפסח...

והוא רק בן 15. בלי אמא.

עריכה:

מירה נפטרה, היא הייתה הראשונה שנקברה בבית הקברות של הקיבוץ בו היא גרה. גמרתי ארבעה גלילים של נייר טואלט בבכי מנוזל. אני לא אנסה לשכוח מזה ולא אנסה להדחיק את זה, אבל אני גם לא אתן לעצמי לשקוע במרה שחורה. חלמתי על בן הלילה, היה לו שיער ארוך כמו בכיתה ז' והוא היה בכיסא גלגלים, הוא לא נראה עצוב בכלל אבל כל הכיתה התלחששה עליו ועל איך שבקושי אפשר לדבר איתו ולנחם אותו, כשפנו אליו הוא בכלל לא דיבר, זה היה חלום עצוב.