היום היה טקס יום הזיכרון ביישוב שלנו, רוב הילדים והנוער השתתפו בטקס, אני לא, כי אני יודעת שאני לא אעמוד בזה.
השנה אמרתי לעצמי שאני לא אבכה, אני לא יודעת למה.
אחי הגדול יזהר ניהל את הטקס, הוא קרא את 'יזכור'.
כשהוא הקריא פתאום הסתכלתי עליו, ראיתי כמה הוא השתנה: השיער, הפנים, הגוף, הקול..... ואז פתאום דמיינתי אותו במדי צבא - ביום הזיכרון.
הטקס בקושי התחיל ואני כבר בכיתי כמו ברז מים, התגנבתי לשירותי, כי התחלתי לנזול. המדריכה שלי באה אליי לבדוק מה איתי, היא שאלה מה קרה. לא הצלחתי להוציא קול מפי, הרגשתי כאילו הריאות שלי מלאות בבטון, ולבסוף אמרתי:"אני דואגת ליזהר".
חזרתי וישבתי מחוץ לדלת המועדון כדי לא להפריע לכולם. כמה אנשים קלטו אותי בזווית העין. הקריאו כל מיני קטעים על חיילים שנפלו שלא יזכו לעשות עוד דברים בחייהם, ודמיינתי אותם אומרים את זה על יזהר, אבא שלי והמדריכה שלי שרו שיר יחד ודמיינתי אותם שרים את זה ליזהר, רעדתי.
פתאום נוריאל התיישב ליידי והתחיל לשלוף טישו מידי, גם הוא בכה, אבל בקול רם, גם הוא דאג לאחיו הגדול, שמתגייס בערך באותו זמן כמו אחי הגדול.
אני רציתי להפסיק לבכות אבל לא הצלחתי, וכששרנו את התקווה , הקול שלי נשבר ללא הרף.
תם הטקס. הרבה האנשים באו אליי וחיבקו אותי, הייתי זקוקה לזה. ואז ניגשתי אל יזהר ופשוט...חיבקתי אותו, והוא חיבק אותי בחזרה, ללא מילים, חיבוק של אח גדול אוהב, חיבוק שלא הרגשתי מאז גיל 9. ואז הוא שאל אותי:"מה קרה תמר?" אמרתי לו "אני דואגת לך" בקול רועד. הוא עטף אותי בחיבוק בשנית. בשנים האחרונות אני והוא כמעט ולא דיברנו אחד עם השני, אבל עכשיו כשהוא לא בשיא גיל ההתבגרות הקשר שלנו מתחדש.
הוא אחד משני בני האדם החשובים והאהובים עליי בכל העולם, אנחנו עוד נחזור להיות חברים.