חיפושיות קצביות

אני מכירה.

טוב, אז אחי הגדול נוסע בעוד כמה זמן לפולין.

שלחו לכל ההורים הודעה שיש יום אחד קשה במיוחד ושיכתבו לילדים שלהם מכתבים, כדי לעודד אותם.

אז אמא שלי ביקשה ממני לצייר לו קומיקס. עשיתי קומיקס, אבל הוא יצא כזה קיטשי ו"לא מאגניב" כך שקיוויתי שיזהר (אחי הגדול) לא יקרא את זה עד שהוא יהיה בפולין, אתם יודעים-במקום שהוא לא יוכל להרביץ לי.

כמה זה הקומיקס נורא? יש קטע מבוים בקומיקס שרואים אותי, את אחי הקטן ואת הוריי אומרים:"אנחנו אוהבים אותך!". כן.

אז ירדתי לקומה הראשונה כדי לנקות את החדר ויזהר בדיוק עלה למעלה (איפה שהמחשב והמדפסת, כשהקומיקס הפוך על המדפסת), אבל לא דאגתי כי השימוש היחיד שיזהר עושה בקומה השנייה זה לאכול, לשתות, או לצאת מהיציאה הראשית, כי יש לו מחשב משלו בחדר.

אבל לא חשבתי שיש את האפשרות שהוא אולי-ירצה להדפיס משהו? לא, לא חשבתי על זה.

עליתי כדי לקחת שקית זבל וראיתי אותו יושב ליד המחשב וקורא הקומיקס - הקומיקס שאסור היה לו לראות לפני שהוא בפולין.

אמרתי לו:"טוב, בוא נדמיין שכלום לא קרה ושאתה לא קראת את זה". מאז אני לא מצליחה להסתכל לו בעיניים.

אוף! אני חשבתי שזה לא ישתבש, אבל זה כן השתבש! נפלא.