בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מחכה.
אני אפילו לא יודעת למה, למי, אבל אני יושבת מול המסך, בוהה בו, ומחכה.
מחכה שמשהו יקרה, שמישהו יבוא ויזיז את החיים שלי קדימה. כי בינתיים, כל מה שלחיים שלי יש זה המחשבות על העתיד.
עתיד יותר טוב, עתיד שבו אני לא אצטרך לחכות לסופשים כדי שיהיה לי כיף.
עתיד לא רחוק, לא יותר מידי.
עתיד שבו אני בתיכון, מרחיבה מדעי החברה, עושה תואר ראשון.
עתיד שבו חבר שלי סוף סוף קיבל רישיון, והוא אוסף אותי מביה"ס לבית שלו.
העתיד הזה ממש לא רחוק, נשארה לי עוד שנה, שנתיים אולי.
הבעיה היא, שאני לא יכולה לסמוך על העתיד הזה, כי אני יודעת שגם אז הוא יאכזב אותי.
אני יודעת שגם אז אני אמצא את עצמי פשוט בוהה במסך, ומחכה.
אז מה יש לי לעשות כשאני יודעת שכל מה שנותר לי הוא לחכות?
יש אנשים שיכחישו את זה, וידחיקו את זה עד שזה יתפרץ במשבר גיל העמידה.
יש אנשים שיכנסו לדיכאון עמוק ואפילו יתאבדו.
אבל אני, אני אשלים עם זה. אני פשוט אשב לי כאן,
ואחכה.
פוסט ראשון אחרי חצי שנה (?) שלא כתבתי כלום. אני מרגישה טוב איתו.
ולאלה מכם שחושבים שהם כל כך חכמים כשהם כותבים לי בתגובות "מה אם לקום ולעשות משהו עם החיים שלך?", לא תודה, כן, אני עצלנית, ואני מעדיפה לשבת ולחכות (:
יום טוב שיהיה לכולכם,
הגר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: