אתם מוזמנים לשים את השיר..
שמיים כחולים, כמעט תכלת.
צבע מאוד מרגיע כזה..
בשמיים יש עננים, לבנים לגמרי, טהורים.
השמש גבוה, באמצע.
יש המון פרחים, ורודים, סגולים, לבנים, אדומים, כחולים, כל מיני.
פארק עם ילדים שרצים ומשחקים וצוחקים.
זה מתאר מציאות יפה, לא?
מאוד יפה אפילו, מאוד רגוע ומאוד שלווה.
אבל אני שונאת אותה.
משעמם לי בה.
אין בעיות בה, היא שלווה מדי.
אבל לפעמים, השמיים אפורים, העננים כבדים, הפארק ריק והפרחים? הם עדיין צבעוניים.
פרחים תמיד צבעוניים, תמיד משקפים תמונה הרבה יותר יפה, הרבה יותר רגועה.
אבל הפרחים יחיו לנצח.
לנצח לבד, בשקט, כדי שיצורים עם יצר שלילי וחיובי יהנו מהצבע שלהם.
זה כמו קרקס, פריק-שואו, באים יצורים בשביל לראות יצורים אחרים ולהנות מזה.
אז עד אז, הפרחים יסבלו.
עד שמישהו יבוא ויקטוף אותם מיסורם.
אז למה זה סבל, לחיות לנצח?
אם אתה עדיין לא יודע מה אתה הולך לעשות בסופ"ש הקרוב, איך תחיה חיי נצח?
בבוקר זה כמעט מציאות יפה.
כמעט, כי הילדים הלכו, שמחת החיים הלכה.
אנשי עסקים הולכים ליד הפארק, ולא מסתכלים, לא שמים לב למציאות.
עסוקים בטכנולוגיה המזדרגגת הזאת, עם הבלוט'וס על האוזן, ועוד 2 פלאפונים, אייפוד, נגן מוזיקה ולפטופ.
אני לא אומרת שזה רע, לרוב זה מעולה, זה מעניין, אבל זה רק מכשיר.
ומכשיר לא יכול להראות מציאות יפה.
המציאות של שמיים כחולים, עננים לבנים, שמש למעלה, פארק והפרחים.
אוה, יחי הפרחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Smile☺