ריתי את הסרט ביום שלישי. אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בחיים.
וכבר ראיתי הרבה סרטים יפים. ולא, לא כולם היו קומדיות רומנטיות וכל הבולשיט הזה.
ואם נתעלם מהעובדה שהשחקנים האהובים עלי היו בסרט, אני עדיין חושבת שהוא מדהים.
הסרט ריגש אותי ברמות.
התחברתי לדמות של צ'ארלי בצורה כל כך כנה ואמיתית שאני פשוט לא מוצאת מילים להסביר את זה.
הצורה שבה הוא פרק את הכאב שלו במכתבים לחבר לא ידוע.
הכאב שלו. הבלבול שלו.
התחושה המגעילה הזאת שאתה פשוט לא רצוי.
הדחייה הזאת של החברה כלפיך.
הצורך של להעמיד פנים.
הצורך להדחיק.
ועד שאתה מוצא כמה אנשים שסוף סוף אפשר לסמוך עליהם אתה עושה משהו טיפשי שהורס את הכל.
לרגע קטן לא נתעלם מהעובדה שלוגן לרמן עשה עבודה מדהימה וגרם לי לבכות כמה וכמה פעמים,
ושעזרא מילר היה פשוט מדהים והעביר את המסר שלו הכי טוב שיש, וטוב, אמה ווטסון היא אמה ווטסון, כמובן, שיא הכשרון.
אני די משוכנעת שהסרט הזה שינה לי את החיים קצת.
ולא מהבחינה השטחית שרוב סרטי הנוער "משנים את החיים" לבני נוער בגילי,
אין פה שום טירוף או הערצה עיוורת כמו למשחקי הרעב...
במובן מסויים הסרט הזה שינה את נקודת המבט שלי על הרבה דברים.
עכשיו יש שני ספרים שתמיד אפשר לפנות אליהם כדי להרגיש שייך או להזדהות עם משהו. טוב, בעצם 8 (:
כינוי:
Sol =]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
