אני יודעת, הבטחתי לעצמי שלא אבכה.
אבל הנה. אני נשברת ואני בוכה.
אני צריכה לפרוק
.
הייתה לי שיחה ממש קשה עם אמא. ממש אבל.
היא הטיחה בי על המלון, היא הטיחה בי על המצב החברתי
כן אמא,
מה אני יכולה לעשות? מה את רוצה? שאני אחשוש מחתונה?
מה? שאני אפרד מהחבר שלי כי אין לי חברות להזמין למסיבת רווקות?
האמת היא לא מעסיק לי אותי. מסיבת רווקות לא מסיבת רווקות אז אני לא אעשה.
מצידי יש לי את עצמי אני אשמח את עצמי במסיבת רווקות.
אבל בן אדם שאין לו חברים מה זה אומר?
שהוא אפס ? שהוא כלומניק? ממש לא.
ככה רצה הגורל. באמת שאין לי מה להגיד.
ומשהו לעצמי :
ספיר, את בן אדם טוב. את אישה טובה. את בת זוג טובה. ותמשיכי בדרך הטובה אל תלכי לדרך הרעה.
הכל בסדר. באמת שהכל בסדר.
אני לא יודעת מה אעשה בחתונה, באמת שאני לא יודעת. זה נושא די רגיש אצלי.
ידעתי שהשיחה הזאת תבוא ושהיא תכאב. ואפילו ציפיתי שלא אוכל לעמוד בה.
משום מה עמדתי בה כמו גדולה, ועניתי לאמא מה שאני חושבת ומה שהלב שלי אומר.
זה פשוט כואב... זה הכל באמת.
מסיבת רווקות? חה. למי אכפת.
נכון אז אין . מה אני אעשה?
מה אז לא אתחתן ?
אז לא מגיע לי שיהיו לי ילדים ?
קר לי כרגע. קר לי בנפש בעצמות ובתוך הלב.
באמת.
אני לא יודעת מה לחשוב העיניים שלי ממש קטנות מעצב.
פעם זה העסיק אותי מאוד. לא אשקר.
מי ישמח אותי, מי יחגוג לי מי ירקוד איתי וכדומה.
היום משום מה שיחררתי את העצב.
ואני פשוט עושה מה שעושה לי טוב. זה הכל. יש בי עצב מוחבא לא אשקר.
אבל אני מתמודדת
כי אני בחורה חזקה
וזה קטן עליי.
באמת שכל העניין של מסיבת הרווקות לא מעניינת אותי בשיט
יותר מעניין אותי להיות מאושרת לעשות דברים שעושים לי טוב על הלב ועל הנשמה.
וזהו אין לי מה להגיד
נראה לי אעשה שוב דוש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: