אני לא יודעת מאיפה אפילו להתחיל, זה כולכך מדכא אותי להיות במשקל הזה, ללבוש בגדים כאלה שיסתירו את השומן

לנסות ולא לאכול בפני אחרים, להתבודד עם עצמי למשך כול היום, כול יום.

כבר עברה שנה בערך מאז שהבראתי פיזית מההפרעת האכילה,אני זוכרת שזה שיגע אותי כולכך, לא יכולתי להכניס שום דבר לפה, הייתי צמה ימים או אוכלת פחות, מוצאת את עצמי בולעת כדורים, והכי עצוב שלא היה אף אחד כדי לעזור לי, אולי כי אני שמנה מדיי כדי לחלות בהפרעת אכילה, חייכנית מדיי כדי להיות עצובה, אבל אני שמחה שהייתה לי חברה כאוזן קשבת, שהצליחה בכול זאת להוציא אותי, כי אם לא היא, אני לא הייתי יודעת מה היה קורה לי עכשיו..והינה שוב אני מוצאת את עצמי בדאון,רוצה להרעיב את עצמי שוב ונכנסת לסירטונים על הנושא כדי לגרום לעצמי להפסיק, אני לא עושה את זה בשביל החברה ובכול זאת ממשיכה עם זה, להיות פרפקציוניסטית זה ממש לא נחמד..

אני רק רוצה להיות שמחה,למה אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי? נמאס לי, אני רוצה פשוט להרזות עוד ועוד עד להיעלמות, אבל מצד שני אני רוצה להמשיך לחיות, אפילו אם אני לא מתאהבת, ואני לא יביא ילדים לעולם כי אין לי רצון בכך, ואין לי הרבה חברים בסביבה כי כבר ממזמן הפסקתי לבטוח בבני אדם,אולי בעתיד יהיה יותר טוב...אולי.

תמונה משעשעת, אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה,למרות שהרבה לא סובלים את החיוך שלי,כי אני בטח מסנוורת אותם עם הגשר

חה.