"בדידות נוראה היא לאבד אדם אהוב, אך מי שלא איבד אף אחד, הבדידות שלו נוראה עוד יותר".
המשפט הזה צמרר אותי וגרם לי להעריך יותר את העובדה שיש לי בכלל על מי לבכות. בשנים האחרונות פגשתי פעמיים את המוות. פעמיים שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים, פעמיים שהרגשתי איך חלק ממני נקבר באדמה. איבדתי שני אנשים שמאוד אהבתי, וכאב האובדן הוא הכאב הגדול ביותר שיש והוא תמיד יהיה שם, ילווה אותי עד הסוף. התחושה הזו שלעולם לא תרגיש שלם שוב, שאנשים יוצאים מחייך לתמיד. אבל היום אני יכולה להיזכר בהם ואפילו לחייך מעט, כי אני מאושרת שהם בכלל נכנסו לחיי, שזכיתי להכיר אותם, גם אם זה לתקופה קצרה.
אז בשביל כל מי שאיבד - אני רוצה לומר שיש לכם עוד בשביל מה לחיות, אם זה למען עצמכם או כדי להמשיך את דרכם של אלה שאהבתם. מוטלת עליכם המשימה לא לתת להם למות. אם זה בלבכם, במחשבותיכם או במעשיכם. וזו הנחמה היחידה , שכל עוד מישהו זוכר אותנו - אנו חיים. ובעוד כמה ימים, כאשר אתגייס, אמשיך את דרכם של אלה שהיו ואינם, של אלה שהקריבו את חייהם כדי שאוכל לחיות כאן. אני אשמור על הערכים, האמונה ואהבת המולדת. כל אותם הלוחמים ימשיכו לחיות בתוכנו, עצם זה שאנחנו חיים היום בישראל כבר אומר שמותם לא היה לשווא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
