מאז שירדת מהאוטובוס והנחת את כף רגלך על האדמה הזו, אתה לא אתה יותר. אתה חייל, ואתה צריך להתנהג בהתאם. נכון, 'חייל' זו תווית גדולה ואתה עדיין לא יודע אם אתה מסוגל לשאת אותה. אתה תמיד עם יד על השעון, הזמן הוא זה ששולט, הזמן הוא זה שמנצח, הזמן הוא קודש ואסור לזלזל בו. אך זוהי מציאות שונה, מימד זמן אחר שעוד לא הכרת. עכשיו אתה בתוך זה, ואין דרך חזרה.
אתה לובש מדים, נועל נעליים אדומות וחובש כומתה. אך אנשים טועים אם הם חושבים שזה מה שהופך אותך לחייל. לא, בשביל לזכות בכבוד אתה צריך הרבה יותר מאשר רק קליפה חיצונית. ואתה לא סתם חייל, אתה לוחם בצה"ל. אתה דמות, אתה סמל, אתה מייצג, אתה חלקיק קטן מתוך האוכלוסייה, אתה במיעוט שבחר בדרך השונה והקשה יותר. ואתה שואל את עצמך מה כל זה אמור להביע. אם אתה מודע לאן אתה הולך, ובכל זאת ממשיך לרוץ אל תוך הטירוף הזה, האם זה הופך אותך למשוגע? האם הבעיה היא אצלך?
במבט ראשון על הסביבה בה אתה נמצא - הכל נראה פשוט ונורמטיבי. אך עם הזמן, אתה מבין שזו הייתה רק אשליה. מתחילת הטירונות אתה כל הזמן במצב עמידה, אתה בתזוזה מתמדת, אתה רץ, אתה קופץ, אתה מדלג, אתה זוחל, אתה מסתער. להמשיך לעבוד, להמשיך להילחם, רק לא לעצור, רק לא לשבת. הפסקות הן מותרות ומנוחה היא פריבלגיה שעוד לא זכית בה. כל הגוף כואב ופתאום אתה מגלה שרירים חדשים שקודם לא היית מודע לקיומם. ועם זאת, אתה גם מגלה בעצמך כוחות חדשים, ויכולת אדירה להמשיך ולהתמודד. אם זה לשאת על הכתפיים שלך משקלים כבדים או לסחוב על גבך חבר פצוע, או אפילו סתם לעמוד במשך הרבה זמן בלי לזוז אפילו מילימטר אחד. לימדת את עצמך שהרצון הוא הדבר הכי חשוב, כי אם יש לך אותו - יש לך הכל. אז אם אתה רוצה משהו בצורה כה חזקה, שום דבר לא יעצור אותך ולא אכפת לך מכלום. אפילו הכאב כבר לא מהווה איום. הכל מתגמד ליד המטרה הגדולה שהצבת לעצמך. לפעמים השגרה הזו יכולה לייאש אותך, עם כל המשמעת, המסדרים והמשימות הרבות שמוטלות עליך - אתה עלול להתבלבל ולחשוב שנהפכת לרובוט. אך ברגע של חולשה, פתאום צץ לו הבזק של אנושיות. אנשים שאתה לא מכיר שואלים לשלומך ואף גם מחבקים אותך אם יש צורך. חברים באים ומרימים אותך, באמת אכפת להם ממך. כי אם אתה נופל, גם הם נופלים. אתם ביחד, בטוב וברע. וכך גם אתה, הולך לעזור לאנשים, סתם ככה כי הם בני אדם, אנשים שחיים איתך באותה פלוגה. זוהי תמיכה הדדית שלא תלויה בדבר, וזה הדבר הכי יפה שראית בחיים.
וברגעים קשים של שעות הבוקר, בהם אתה שואל את עצמך בשביל מה אתה קם ולמה אתה כאן, אתה יכול לצאת החוצה מהאוהל ולראות את התשובה מתנוססת מולך. זהו דגל ישראל כמובן, זה שלמענו אתה חי, וזה שלמענו אתה גם מוכן למות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
