לא מעכלת שאני אשכרה מסיימת י"ב, תקופה ארוכה של 12 שנים, תקופה שבה אמרו לך מה לעשות ואיך צריך להתנהג, ופתאום זה רק אתה עומד לבדך, ואין את מי להאשים כשמשהו משתבש. אבל עם זאת - אתה גם מגלה כמה אתה חזק בזכות עצמך. יצא לי להכיר אנשים מדהימים, שאני מקווה שאצליח לשמור איתם על קשר גם בזמן הצבא ואחרי זה. עברתי הרבה חוויות, אבל בסופו של דבר זוכרים רק את הדברים הטובים, כי אין טעם לקחת איתנו את החוויות הרעות. מה שכן - צריך ללמוד מהטעויות שלנו, כדי שנהפוך לבני אדם טובים יותר.
שנת י"ב היא בהחלט השנה הכי מהנה שיש ושנה שבה הכל קורה בפעם האחרונה. זהו, אין יותר שיעורים, מורים, מבחנים, מחברות, עטים שלא כותבים , חברים לשכבה וטיולים שנתיים. לא עוד צחוקים בשיעורים, איחורים והברזות. עכשיו כבר לא צריך להמציא תירוצים. הכל קרה מהר מדי והנה אני כבר בסוף. וזה קצת עצוב וקצת שמח. קשה להיפרד מאנשים, ממקום מסוים ובכלל להיפרד מתקופת הילדות שלי. אני מוצאת את עצמי מפחדת וקצת אבודה, לא בדיוק יודעת מה יהיה עכשיו. אני מתנחמת בעובדה שמשהו חדש יתחיל בקרוב והאמת שאני כבר רוצה שינוי.
עזבו אתכם מה למדנו בביה"ס, הדבר הטוב ביותר שלמדנו כשהיינו ילדים זה איך ללכת. היינו נופלים פעם אחר פעם, עד שהיינו יציבים והצלחנו ללכת. אמנם היינו קטנים וקרובים לקרקע, אז המכה לא הייתה כ"כ חזקה,אבל זה שיעור לכל החיים. כי הדרך היחידה להצליח ולהגשים מטרות היא ע"י כך שננסה, ונחזור וננסה, ניפול ונקום, שוב ושוב, עד שנשיג את היעד. אבל עד שנשיג אותו - נצטרך ללמוד להנות מהדרך, שהיא העיקר. אז אל תתנו לילד שבכם לעזוב. תשמרו על הניצוץ בעיניים, על ההתלהבות לגלות דברים חדשים, על הצחוק האינסופי, על החיוך ללא סיבה, על הדמיון שיוביל אתכם הכי רחוק ועל האמונה שהעולם הזה יכול להפוך למקום טוב יותר, וזה אפשרי ותלוי רק בנו. מאחלת לכולנו שלא נפסיק לחלום, שלא נפסיק להאמין, ושנזכור תמיד, גם כאשר הזיכרונות צובטים בלב. כי הכאב של הניסיון שלך הוא מה שהפך אותך לאדם שאתה היום. וללא הניסיון הזה אתה כלום.
אז אני כבר אחרי הטקס סיום והנה גם הנשף חלף לו, עכשיו זה באמת נגמר.
כ"כ נהנתי בנשף, היה כיף לראות את כולם כאלה יפים, רוקדים ביחד כשכבה בפעם האחרונה (:
אמא שלי המוכשרת תפרה את השמלה, בצבע קורל - כמו שמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
