אני שואלת את עצמי מה הופך אדם ללוחם? מה גורם לו לאבד את ייצר ההישרדות וללכת נגד הטבע שלו? מה גורם לו לצאת מתוך המקום המוגן שלו ולרוץ אל תוך האש? מדוע הוא מסכן את חייו? כמה אומץ דרוש לכך? ואיך זה הגיוני שאמא נותנת את הדבר הכי יקר לה? איך היא שולחת את בנה לשדה הקרב? התשובה היא פשוטה – במציאות העגומה שבה אנו חיים אין לנו ברירה אחרת. עלינו להילחם ולהגן על המדינה שלנו, על האנשים שחיים בה. היהודי הוא לוחם מטבעו, תמיד ערני, תמיד מטיל ספק, תמיד מודע לסביבתו.
הלוחם מנצח את הפחד, עוזב את ההגנה שלו ומסתער אל תוך הלא נודע, כי הוא יודע שאם יש ביכולתו להציל חיי אדם, כל השאר לא חשוב. אנו חיים בישראל, מדינה שבה השירות הצבאי הוא חובה וזה נורמטיבי לראות נער בן 18 מחזיק רובה. אך אל תטעו, הוא לא נהפך ללוחם רק בגלל הנשק שהוא אוחז, אלא מפני שהוא לעולם לא מוותר. הוא ממשיך, גם כשנראה שהוא כבר לא מסוגל יותר. אין גבולות ליכולת שלו, אלא רק הגבולות שהוא מציב לעצמו כאשר הוא חושב על מה שאינו יכול לעשות. אז הוא חייב תמיד לחשוב שהוא יכול. מוטלת עליו המשימה להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. כי כשהמצב קשה – אתה מרים את הראש ולא את הידיים. אתה נאחז באמונה וברצון להשיג את המטרה. לפעמים קשה מדי להכיל את הכאב הזה, לשאת על הכתפיים שלך את כל מה שכרוך בלהיות לוחם, אבל אז אתה עוצר רגע וחושב למה אתה כאן. אתה נזכר ומתמלא בכוחות חדשים, אתה כאן כדי להגן, כדי לתת. ואם החיים שלך הם כל מה שאתה יכול לתת, אז אתה תתן אותם בשמחה. כי עדיף למות בזמן שאתה ממלא את ייעודך מאשר למות מבלי לדעת בכלל שהיה לך ייעוד. הרי הבעיה בלמות היא תחושת ההחמצה, רוב האנשים בעולם מתים עם תחושת החמצה, כי הם מתים סתם, לחינם. אבל אם אתה, ומי שאוהב אותך, יודעים שלא התבזבזת בלי סיבה, שהצלת מישהו, שחיסלת משהו, שעשית דבר שיתועד בהיסטוריה – זה עושה את ההתמודדות הרבה יותר קלה. יש תהום המפרידה בין החיים שהיית רוצה לחיות לבין אלה שהיית רוצה שיזכרו ממך. ככל שהפער מצטמצם, האדם מאושר יותר.
"אין דבר בלתי אפשרי למי שינסה"
הלוחמים נותנים את השנים הכי יפות שלהם, והם עושים זאת בצניעות, בלי לומר מילה ובלי לבקש דבר בתמורה. גם כשאינך מסוגל לראותם, הם שם. שומרים עליך מרחוק. והם כמו צללים, הולכים ונעלמים, לא משאירים עקבות ולא זכר לכך שהם היו כאן. הם מדלגים במעלה הגבעות, מתמודדים עם כל דיונה או כיפה שצריכים לכבוש, מזנקים על גדרות, נשכבים על האדמה, או בעצם משתטחים וזוחלים על קוצים, "אך אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל". לא קולטת שעוד חודשיים גם תורי יגיע, גם אני אמצא את עצמי נלחמת על הזכות לחיות כאן. וזה לא הולך להיות קל. אבל מישהי חכמה אמרה לי שבסופו של דבר זה לא מה שאתה עובר, אלא איך אתה בוחר לעבור אותו. אתה זה שבוחר אם לתת לקושי להכשיל אותך או לחשל אותך. אז יש לך מטרה בעיניים ואתה עיוור למכשולים. מתמודד עם החולשות, אך תמיד נשאר חזק. סופג עוד מכה וממשיך הלאה. זו מציאות מטורפת, מלחמה תמידית על הקיום שלנו, ואם אנחנו לא נעשה את העבודה ונגן על עצמינו, אז אף אחד אחר לא יטרח לעשות זאת.
לשמחתי המושג "לוחמת" כבר יותר מקובל היום. הידיעה שגם לבנות יש מה לתת ולתרום. שגם הן מסוגלות ויכולות.
אני הולכת להתגייס לקרקל ולתת את המקסימום שלי, את כל מי ואת כל מה שאני, (למי שלא יודע - זו יחידת חי"ר מעורבת בגבול מצרים. בדיוק עכשיו היה שם פיגוע ולוחמת קרקל חיסלה מחבל). כל החיים שלי נאלצתי לוותר על עצמי, תמיד הורדתי את עצמי כדי שלאחרים יהיה קצת יותר טוב, פחדתי להשמיע קול, פחדתי להראות שאני כאן. תמיד נלחמתי על אחרים, לא העזתי לוותר עליהם ולא הסכמתי להם לוותר על עצמם, בשביל האנשים החשובים לי עשיתי הכל, גם אם זה אומר להתגבר על הפחדים שלי כדי לעזור להם. אבל עכשיו, עכשיו הגיע גם זמני, ואם לא ילחמו עלי - אז לפחות שאני אלחם על עצמי. כי נמאס לי לוותר על עצמי. נמאס לי להרגיש כאילו אני כלום. אני לא אתן עוד לאף אחד לפגוע בי. אני כבר לא האדם החלש שהייתי פעם. המשפחה שלי לא תומכת ברעיון שלי ללכת לקרבי, אבל האמת שזה לא מפתיע אותי, הם אף פעם לא באמת תמכו, לא באמת ראו אותי. אז עשיתי הכל לבד. בהתחלה הייתי תת משקל, אבל אז העלתי משקל כדי להעלות פרופיל ונסעתי עד לטבריה כדי שישנו לי את הפרופיל. אח"כ עשיתי גיבוש לוחמות שנערך יומיים ואחרי שקיבלתי את המכתב שהתקבלתי הייתי הבנאדם הכי מאושר שיש, כי הנה הצלחתי, סוף סוף השגתי משהו למען עצמי. כמובן שאף אחד לא חגג איתי את השמחה הזו, אז חייכתי לעצמי. חיוך של גאווה. הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת. הסביבה הקרובה עדיין מזלזלת בי ולא מבינה למה אני עושה את זה, אני לגמרי לבד אבל זה לא משנה, העיקר שעכשיו אני מאמינה בעצמי.
"הבחירות שלנו הן שעושות את מי שאנחנו, יותר מאשר היכולות שלנו"
ההפסד היחידי בחיים יהיה אם לא ננסה, אם נוותר מראש מהפחד להיפגע. כל עוד אנו מנסים זוהי זכותנו להיכשל. ומכל כישלון ללמוד ולהתחזק. ולדעת שמחר יום חדש ובסופו של דבר אנו אלה שקובעים איך החיים שלנו יראו. אנשים מתפללים כדי שגורמים חיצוניים יעזרו להם, אבל הם לא מבינים שברוב המקרים יש בהם את הכוח והיכולת לעשות זאת בעצמם. כרגע גבול מצרים הוא הקו הכי חם בארץ ובקרוב אנחנו נהיה שם, מחזור נוב' 12. מצפים מאיתנו להרבה, אני רק מקווה שיהיה בי, בנו, הכוחות להתמודד והיכולת לענות על הדרישות. וגם אם אכשל - אני מעדיפה להיכשל מפני שלא הייתי טובה מספיק מאשר להיכשל בגלל שלא היה לי את האומץ לנסות.
(זה הפוסט הכי ארוך שכתבתי כאן ואני אתפלא אם מישהו בכלל יקרא אותו, אבל הייתי חייבת לכתוב אותו, לפחות בשביל עצמי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
