מה הביא אותי בכלל ללספר לה?מה גרם לי באותו רגע להרגיש שעוד שניה אני מתפוצצת מלשקר,כי זה נכון
החטיבה,השלוש שנים הכי גרועות בחיי מתוך 16 וחצי,אבל זה לא אומר שזה עבר,פחת אבל לא הפסיק לגמריי
מה הביא אותי למצב שאין לי כוח להגיד "הכל טוב עכשיו,זה כבר לגמריי מאחוריי",מה גרם לי לספר לה שהפעם האחרונה
שחתכתי לא הייתה בכיתה ח' כסיפרו להורים ושלחו אותי לפסיכו,אלא ממש לפני חודשיים וקצת(את הקטע
הזה בשיחה אני לגמריי ייזמתי)
מה קרה פתאום שלא חתכתי ככ הרבה זמן?כי זה לא שאמרתי "טוב הפסקה,אני יכולה לעשות את זה!"
אלא יותר בכיוון של 'אין לי את הצורך לאחרונה,וגם אם יש זה בטיימינג מושלם שאין לי אופציה להכאיב,או שאני
בדיוק צריכה ללכת לאנשהו'
שום דבר לא היה מיוחד לפני יומיים בערב,אבל משהו הביא אותי לזה,לא הייתה איזו אווירה מיוחדת,האהבה לאמא לא התפתחה
פתאום,זה לא עלה לי בראש בכלל בזמן האחרון,אולי רק בפעם ההיא שדנה דחפה אותי ללדבר וגם את זה לא עשיתי
וזה מחרפן אותי לא להבין למה,למה אני זאת שדחפה את עצמי ללהפתח מול האמא שהכי גורמת לי להסגר
בלי לחשוב על זה שעות,על מה אני אגיד,על איך היא תגיב וכו'
למה?..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
