קשה לי, אני מודה בזאת רשמית. קשה לי נורא.
אני מרגישה חסרת הכל בלי חתכים היותר מידיי אדומים שנראים ככ בולטים על הירך היותר מידיי לבנה שלי
מרגישה שאני כלום, אני זוכרת ששנה שעברה כשהשתכרנו בלופט וישבתי עם האדיוט ההוא בשירותים
באתי להראות לו את הצלקות אחריי תקופה של כמה חודשים בלי פגיעה עצמית, האור היה נורא נורא נורא חלש
והראש של שנינו היה מאוד לא מפוקס, והוא אמר שהוא לא רואה כלום. אוי הבושה שהרגשתי.
הרגשתי שאין לי סיפור אמיתי בלי הצלקות, הרגשתי שאני לא אני בלי הצלקות שלי.
זה דיי שונה היום, חוץ מזה שלא צריך להתאמץ בשביל לראות את הצלקות שלי
אבל בכל זאת, אני מרגישה ריקה בלי לחתוך, לא שלמה-זאת מי שאני ואני צריכה לקבל את זה-להכנע לזה
בזכות בן אדם אחד אני לא נכנעת, אבל אני ככ רוצה, כי זה ככ פשוט להגיד "אין לי כוח לזה כואב לי יותר מידיי
מגיע לי אחריי איך שהתנהגתי וזה חייב לצאת על עצמי פיזית". אני רוצה להכנע לתער היפיפה שקניתי מתנה לעצמי
אני רוצה לחתוך ושהדם לא יפסיק לזרום, אני רוצה לחתוך למרות שזה לא באמת משחרר,אני רוצה להכאיב לעצמי,
אני רוצה לראות את כמויות הנייר הספוגות, אני רוצה שזה ישרוף כשאני מתקלחת, כי זה מגיע לי ושום
דבר בעולם לא ישנה את זה שזה מגיע לי, שום בן אדם בעולם לא באמת יעביר את התחושה הפנימית והרצון
הכמעט חזק מידי ללהכאיב לעצמי.
אז עברו כמה חודשים מאז שבאמת באמת חתכתי, היו פה ושם נפילות אבל זה לא היה זה, וזה נורא מפחיד
שאולי בסופו של דבר הפתרון הקל הזה כבר מפסיק לעבוד, וצריך להתמודד עם זה.
אני רוצה לחתוך, ואני לא עושה את זה אך ורק בשביל בן אדם אחד,והבן אדם הזה הוא לא אני.
קשה לי, אני לא נכנעת, אבל קשה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
