יש הרבה סוגים שלהם.
אבל אני מכירה את הסוג הכי גרוע.
שאוהבים לשקר לעצמם ואוהבים את השקר.
מאמינים לעצמם לכמה שעות במערבולת של אהבה ותחושות וצלילים.
מתנתקים מהמציאות ודואים לעולמות אחרים, לרגע שוכחים שזה הכל בתוך הראש שלהם.
לרגע נותנים לעצמם להאמין בחיבור שלהם לאנשים, לחפצים, לאדמה, לטבע, לכל דבר שהם שומעים, נוגעים, נושמים.
חבל שזה רק 3 שעות.
ואחר כך הכל חוזר להיות שגרתי.
עד כמה שאפשר לקרוא לחיים כאלה שגרתיים.
ובכל זאת לפני כן החיים היו נראים הרבה יותר יפים.
ועכשיו כל פעם כשנוחתים למציאות בחזרה הם נראים יפים פחות ופחות.
מפחיד ועצוב.
יום שישי חפירות מהלילה עד הבוקר ומצאת החמה עד צאת הנשמה.
אולי נשקול התנסויות חדשות.