אני כבר לא יודעת מה באמת חשוב לי ומה אני רוצה ומה יעשה לי טוב באמת.
נמאס לי לחשוב ונמאס לי לחפש ונמאס לי לאכזב.
אני מרגישה שהכל כל כך שונה אבל שום דבר לא השתנה.
אני עדיין אף פעם לא אסתפק במה שיש, אני אקריב את מירב הזמן כדי להתעסק במה שאין וכנראה שגם זה לא יהיה מספיק.
אני חיה בשביל הרגע שאני לא אצטרך לקום בבוקר כדי ללכת לבית ספר, אני אקום כדי לעשות משהו שמשמעותי לי, משהו שאני אוהבת, משהו שיעלה לי חיוך על הפנים ויגרום לי ללכת לישון עם חיוך גדול יותר.
אני חיה בשביל ההבטחה.
אני חיה בשביל שבסוף אני אהיה חופשייה לעשות את כל הדברים שאני כל כך רוצה לעשות.
בשביל שנה בהודו.
בשביל כמה חודשים בתל אביב לפני הצבא עם האנשים שאני הכי אוהבת.
בשביל לנסוע ולגלות ולהכיר ולנסות מבלי להיות חייבת דין וחשבון לאף אחד ולא להיות קשורה לשום מקום ולשום דבר.
שזמן לא יהיה מגבלה ואני לא אצטרך למהר לשום מקום ולא יהיה שום דבר שאהיה חייבת להספיק לעשות במועד.
אני רק מחכה לרגע שבו אצא כבר לעולם הגדול והיפה והכל כך מרתק הזה רק בשביל עצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
