נעלמתי בענק. מהבלוג, כמובן, לא מהמציאות. אם הייתי נעלמת מהמציאות אולי דברים היו קלים יותר. ביום ראשון ה-22/1 השתחררתי מצבא ההגנה לישראל כשאני המאושרת באדם. השבועיים האחרונים שלי בצבא היו מדהימים. אהבתי את העבודה, אהבתי את האנשים שאיתי, אהבתי את האווירה, אהבתי הכל והצלחתי לתמרן בין כל הדברים. ירדתי ל-56 וחצי ק"ג פור גאדס סייק!
ואז... חזרתי הביתה.
עזבו את השוק הראשוני של לקבל את החיים שלי בחזרה, התגברתי עליו מאוד מהר.
הייתי מלאת ציפייה. היתה לי כזו תקופה נהדרת וציפיתי שהחל מאותו רגע הכל ילך וישתפר אפילו יותר. פה טעיתי.
א. חוסר המסגרת הזה גומר אותי ואני אוכלת כמו לאיודעת מה. בעיקר מתוך רגשנות, עצבים, תסכול ושיעמום. ברור לי שעליתי במשקל, לפחות ל-58 ואני קצת מפחדת לבדוק.
ב. אני רגילה לראות את אבא שלי יומיים בשבוע (וגם זה לא תמיד כי סגרתי מלא), ופתאום נורא קשה לראות אותו כל יום כי אנחנו לא בדיוק מסתדרים.
אז ב' יוצר תסכול שמוביל לא' שיוצר תסכול, התסכול יוצא על ב' שגורם עוד תסכול שגורם לא', והנה אני, אכלנית רגשנית לתפארת שאף אחד מסביב לא מסוגל לסבול אותה. just great.
אבא שלי מתעקש להזכיר לי בכל רגע נתון כמה לא נוח לו שאני בסביבה, כמה שהוא כבר רוצה שאני אצא מהבית ושהוא מאוכזב שאני עוד לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. סליחה אבא, שאחרי שנתיים שהכתיבו לי איך לחיות עד הפרט הכי קטן, שפתאום אני רוצה לקחת קצת טיים-אוף! סליחה שממרומי שלושת הימים שלי באזרחות אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה ללמוד! סליחה שעם משכורת של עשירית משכר המינימום שהרווחתי בשנתיים האחרונות אני לא יכולה להרשות לעצמי לעבור מפה! סליחה שהעבודה שהתחלתי את ההכשרה אליה מתחילה רק עוד שבועיים! וסליחה שטרחתי לחפש עבודה רק חודש לפני השחרור (שזה חודש לפני בנאדם ממוצע FYI), ויצאתי להכשרה כשעוד שירתתי בצבא, על חשבון ימי החופש הבודדים שאני מקבלת לשנה! זה היה נורא אנוכי מצדי לא לחשוב על איזה נטל אני אהיה.
אמא שלי לא גרה בארץ אז אין באמת מישהו שאני יכולה לדבר איתו בהיגיון.
(ככה נראים חיי כרגע, אם מישהו תהה. הסריקה הרסה את הצבעים אבל ניחא)
בתוך כל זה הרגיש לי קצת צבוע לכתוב כאן. זה מקום שהיה נורא חשוב לי להשאיר אותו מלא מוטיבציה, מעורר השראה ונקי מתסכולים, אבל עכשיו אני לא מצליחה להתחבר לאף אחד מהצדדים האלה. אז ברשותכם, הנה פוסט ממורמר שאני מקווה שיחזיר אותי לתלם. אסור לי להשמין יותר, אסור אסור אסור. די כבר.
אבל זהו!
מחר אני אחזור לבצע תרגילים לפי התגובות שהשארתם לי בפוסט שעבר. ואוכל כמו בנאדם מתורבת ולא כמו דוב קוטב שהתעורר משנת החורף שלו. אני מתה על כולכם, אתם מדהימים, אתם סיבה להמשיך הלאה כשאני נופלת ולטפס אל מחוץ לבוץ הזה, כי כבר אין לי כוח לעשות את זה בשביל עצמי. אני מרגישה כמו עלוקה עצלה. ההיגיון אומר שאין לי סיבה להרגיש ככה, אבל בתור מי שכל החיים גרה עם אבא איכשהו ההתבטאויות האלה נורא משפיעות עליי.
לילה טוב...
משקל: Unknown
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גַּעַשׁ
זה מעסיק ונותן מוטיבציה בצורה מדהימה)