לא היה לי נוח להסתכל בתמונות של מיכל בפייסבוק, אבל הייתי צריכה להתגבר ולהתעקש.
עברה שנה בדיוק ואני צריכה להסתכל לתקופה הזו בעיניים ולהתחיל לעכל.
דרך מיכל עם החיוך הענק שלה הבזיקו לי במוח זכרונות קשים, צולבים.
סירבתי לשקוע בזה אז, סירבתי להעמיק.
במשך שבועות וחודשים פקדו אותי בלילה החלומות על השבוע שטוף האימה הזה.
אני חלק במלחמה, יורים בי, אני רוצחת. 

עשיתי שם הכל כדי לברוח.
היינו אמורים לבנות- ואני פירקתי.
היינו אמורים לנצור- ואני הדחקתי.
הכתמתי בדם את המצעים במלון.
כמה רציתי את מיכל, כמה רדפתי אחריה, וככל שרציתי יותר כך הרחקתי אותה ממני.
כמהתי להטביע את עצמי בהוויה שלה- הכל, רק לא לראות את ההרוגים מסביב.

היום הראשון היה הקשה ביותר.
הייתה לי בתיק קופסא עם 120 כדורים, וההתרגשות הייתה עצומה.
עד היום כשאני נזכרת בתחושה הזו ובמחשבות שעברו לי בראש, אני מצטמררת.
כמה עוצמתי היה הדחף הזה; כמה עוצמתי וכמה יכולתי לעשות איתו במקום.