|
| 5/2013
נקודת מפנה
אני סומכת על נעם, או לפחות סמכתי, אחרת לא הייתי מספרת לה על כל מה שהיינו מעשנות ומסניפות.
חודש אחרי חודש היא שמרה את המידע הזה בבטן, בלי לספר לאף אחד, ואני האמנתי באמת ובתמים שכך זה יישאר.
אתמול נעם התקשרה אליי והציבה אולטימטום.
"אופק", היא אמרה לי, "אני לא מוכנה יותר לשמור את זה אצלי. או שאת מפסיקה עם כל החומרים האלה, או שנצטרך להפסיק עם הטיפול".
יש לי אגו, יש לי.
ואני לא מוכנה שהיא תדע שכואב לי, ושבכיתי אחר כך.
נעם מוותרת עליי, אתם מבינים את המשמעות של זה?
כל כך הרבה עברנו ביחד, חתכים, והקאות, וניסיון התאבדות, וכדורים, אלפי כדורים-
ועכשיו היא רוצה לעצור? לשמור על התחת שלה? כשטוב לי ואני בשליטה, דווקא אז היא לא מאמינה שהיא יכולה לקחת את האחריות הזאת?
אם הייתי מוּנעת רק מאגו, הייתי לוקחת משהו שיהרוג אותי וידפוק לה את האימ-אימא.
אבל אני לא כזאת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זהירות.